פישל פייגע
המאבק נגד היודנראט
כאשר ברחנו מקלובוצק ,הפציצו הגרמנים את הפליטים ,אשר מילאו את כל הדרכים. אחרי קאטשין נהרגה מההפצצות הגרמניות, גיטל בראט אשתו של זלמן. אנשים רבים נפגעו קשות בעת ההפצצות הגרמניות וכוסו בעפר .את פעסא שפערלינג וילדה בקושי חילצו מתחת העפר . אחרי ‘ראדאמסק’ נורה יחיאל ראזען, פליט מקלובוצק. גופתו של יחיאל הובאה לבית הקברות של ראדאמסק שם נקבר בקבר ישראל.
לאחר מכן חזרנו לקלובוצק מאחר שלא היה לאן לברוח מהגרמנים .בדרך הגענו אל ‘לאבאדנע’.שם התרחשה שחיטה גדולה. נורו שם לייב זאמבעק, יהושוע לייזער געלבארד, גדליה אונגליק, הבן של מאנטשע, החתן שלו שמחה יאקובאוויטש. אשתו של מאנטשע, רודה ,נפצעה ביד.נורו שם עוד יהודים רבים אשר את שמותיהם איני זוכר.
כאשר הגעתי כבר לקלובוצק, היא כבר עלתה באש וחציה כבר חרבה, נכנסתי שוב למאנטשע אונגליק להתפלל. האב האומלל ארגן מניין כדי שיוכל לומר קדיש על בנו וחתנו שנורו למוות.שתיקה עצובה השתררה בחדר .כל מי שהגיע לתפילה היה חפוי ראש ,כאילו היה אשם במותם של ההרוגים.מאנטשע הזקן אמר קדיש על בנו ומשה’לה הקטן בקולו הילדותי אמר קדיש על אביו.בעיניים דומעות עזבו המתפללים את המניין.
בקלובוצק גופא ירו הגרמנים ביוסף מאיר לענגער אשר הציץ מחלון ביתו,באברהם ראזענטאל וזיסער בערקאביטש. בערקאביטש הסתתר במרתף ביתו כאשר הגרמנים הוציאו את האנשים לעבודה.הם נכנסו לביתו של האומלל ופגשו באשתו.לשאלה “היכן בעלך?” היא נבהלה מאוד וקראה לבעלה,אשר עלה מהמרתף.הגרמנים הוציאו אותו מחוץ לבית וירו בו.
בכפר מיעדזשינא ליד קלובוצק, בו היו מספר משפחות יהודיות,הלשינו הפולנים המקומיים על היהודים על כי הם ספקולנטים ורמאים.הגרמנים אסרו 14 יהודים ושלחו אותם.כעבור 8 ימים הגיעו לכתובת הקהילה בקלובוצק קופסאות ועליהן שמות האנשים שנאסרו.בראש הקהילה הייתה עדיין ההנהלה מלפני המלחמה וברוך שפערלינג בראשה. הוא לקח את הקופסאות עם האפר וקבר אותן בבית הקברות בקלובוצק.שניים מאותם אסירים חיים בוכמן ובערל קלוג נשארו בחיים.
כל יום היו היהודים חייבים להתייצב בשוק.הגרמנים טרטרו אותנו:להשתחוות,לשכב ,לקום,לשבת.כך עשרות ועשרות פעמים. במלאכה חייתית זו עזרו הגרמנים לשקוצים ( פרחחים )הפולנים של קלובוצק ולספר ‘שובא’ אותו מינו הגרמנים לראש העיר.
בראש השנה כבר חששו היהודים להתפלל במניין.אולם ,יראת ה’ ( גאטספארכטיקייט) גברה על הפחד ויהודים הסתכנו והתכנסו במספר מקומות כדי להתפלל.ביום כיפור התרוצצו הרוצחים הגרמנים כמו משוגעים והוציאו את כולם לעבודה.
אני וגיסי ישראל בלוי הסתתרנו בעלית הגג משם הצצנו על המעשים המפחידים שעוללו הגרמנים ליהודים.ראינו כי על עגלה עם חזירים, יושב ר’ אברהם שוחט ובכל אחת מידיו חזיר. גרמני שוחט את החזיר אשר בצרחות אימה משתחרר מידיו של ר’ שוחט. ר’ שוחט נאלץ לאחוז בחזיר השני בשתי ידיו אל בית המטבחיים כדי לשחוט שם את החזיר השני.
בסוכות תפסו הגרמנים מניין של יהודים מתפללים.הגרמנים הובילו את היהודים עטופים בטליתות אל מרכז השוק שם פיזרו את הטליתות על האדמה.יונה פרידמאן, זקן בן שבעים שנה ,לא הסכים למסור את הטלית שלו.הצורר קרע בצעקות את הטלית מהזקן . היהודים נאלצו להסיר את הטליתות . יונה, כעונש על התמרדותו נדרש לרקוד יחף על הטליתות שהועלו באש.
כאשר שלחו אותנו לעבוד ב”זאגאזש” ידענו כי משם כבר לא נחזור עם אברים שלמים.הכו בנו עד זוב דם. הגרמנים עינו אותנו באמצעים חייתיים ,הם דרשו שנבצע פעולות ללא תכלית וללא תועלת.הרוצחים דרשו מבונים דודעק לנגוס בראש של פגר תרנגול חצי רקוב.כולנו קיבלנו לאכל בשר חזיר עם הוראה :” את זה אתם היהודים חייבים לאכול”.אחרי האוכל היינו חייבים לברך את ברכת המזון. אריה ה’צהוב’ היה “המזמן” וכולנו היינו חייבים לחזור אחריו.”יהודי אשר לא יברך – יוכה” כך הודיע לנו בתוקף ה”מענים”.
הפגנות נגד היודנראט
כפי שכתבנו במקום אחר ,היודנראט בקלובוצק היה מאורגן על ידי שלושה יהודים מסוסנוביץ’ אשר נשלחו מהמרכז המקומי של היודנראט.לעזרתם באו מקלובוצק: יעקב כאדע, בנציון שוויערטשעווסקי וישראל לעווקאוויטש אשר הקים את הנהלת היודנראט בקלובוצק.
פעם אחת כאשר עמדתי ליד שער ביתי ,מול הדואר,הגיע יעקב כאדע ,אותו הכרתי היטב.הוא היה מלווה באחד המארגנים מסוסנוביץ’.קראתי ליעקב כאדע וניסיתי לשכנעו :” למה לך להיות יודנראט- שלח אותם לכל הרוחות, אם הם רוצים יודענראט שיקימו בעצם. אנו ה’קלוביצק’רים לא צריכים לעזור להם”.
בזמן שאני עומד ומדבר עם יעקב התאסף סביבנו קהל :גברים נשים וגם טף.ביניהם ראיתי את יוסף שפערלינג, מרדכי שפערלינג, שיליט ואחרים. הם התחילו להשליך אבנים על ברנשי היודנראט. לזה מסוסנוביץ’ (זה שהזכרתי לעיל) לקחו את התיק וקרעו את כל המסמכים שהיו בו. בדלת הדואר עמדו שוטרים גרמנים ובראשם רוצח – לו קראנו ה” סוטר “.שני אנשי היודענראט פנו לגרמנים לעזור להם לפזר את ההמון היהודי.
השוטרים הגרמנים לא ידעו מדוע היהודים מכים זה את זה והם דחפו את שני היודענראט החוצה מהדואר. ” שיכו היהודים זה בזה” אמרו הגרמנים.הקהל שהתאסף נעשה קיצוני יותר והחל לגרש אותם בהשלכת אבנים לעבר השניים שנשאו רגליהם וברחו.
אחרי הצהרים כשעמדתי ליד השער באו אלי שני שוטרים גרמנים ושאלו אותי: איפה גר ה’פייגע ‘ ? לא נבהלתי ובשלווה עניתי להם כי הוא גר יותר לכיוון השוק.הם פנו לכיוון השוק ואני מיד ברחתי והתחבאתי.בשעת ערב חשוכה יצאתי את העיירה בדרך ווילקוביצעקער.לא ידעתי לאן ללכת ועקב השעה המאוחרת בחרתי לשכב על ערמת קש.
כעבור שעתיים ששכבתי על משכב הקש שמעתי פתאום שמשהו מגיע.עצרתי את נשמתי והמשכתי לשכב בחצי נמנום כל הלילה. בבוקר שוב שמעתי משהו מתחפר בקש. סקרנותי גברה על הבהלה והרמתי את ראשי וראיתי את יוסף שפערלינג.קפצתי מערמת הקש והתנשקנו.השמחה הייתה גדולה ,עכשיו אנו כבר שניים . שפערלינג סיפר לי כי המשטרה מחפשת אותו. המשכנו בדרכנו לכיוון ווילקאוויץ.
ועדה למאבק ביודנראט
אחרי שעברנו את היער נכנסו לישון אצל האיכר דאכאווסקי.בלילה שמענו בחוץ ‘שקוצים’ מסתובבים ויוסף אמר לי “פישל, העסק הזה לא מוצא חן בעיני”.לא היססנו הרבה.דרך דלת הדירה לא יכולנו לצאת ,לכן קפצנו דרך החלון ונעלינו בידנו.העברנו את הלילה באסם ומיד שהעיר הבוקר עברנו ל ווילקאוויץ.שם פגשנו פליט שלישי את מרדכי שפערלינג שגם אותו חפשה המשטרה הגרמנית.מרדכי שפערלינג סיפר לנו כי יש לו מכר נוצרי שגר בבית בשדה.הלכנו לאותו נוצרי ושם נשארנו. שלחנו את המארח שלנו להודיע למשפחותינו בקלובוצק היכן אנו נמצאים. כשחזר בעל הבית שלנו הוא סיפר כי גיסי פנה לז’נדרמריה ,דבר שעלה לו בשלוש טבעות זהב ,וכי אני יכול לחזור הביתה כבר באותו יום.
חזרתי לקלובוצק אבל לא ישנתי בביתי.באחד הלילות באותו שבוע הגיעו לביתי שני גרמנים ולקחו עמם את חיים מאסס והערשעל פרנק.גם אותי הם חיפשו .באותו לילה לנתי בעלית הגג של ישעיה ענזל.
**
ליודנראט נודע כי אני בבית והודיע כי עלי להתייצב על מנת להישלח לגרמניה למחנה . לא התייצבתי.
ארגנו ועדה בראשות הערשל שפערלינג אשר שמה לה למטרה לא לוותר לאנשי היודנראט. הערשל שפערלינג שכנע כי אין לספר ברבים את ההחלטות נגד היודנראט .”אם לא נותנים – לא לוקחים” קבע .
פרט ל”תפקיד הנורמאלי ” קבלו על עצמם ,אנשי היודנראט, לדווח על מי שלא יצא לעבודה.מי שלא רצה לעבוד היה חייב לשלם 5 מארק ליום.מאלה שלא דיווחו על אי יציאה לעבודה לקחו היודנראט חפצים מהבית. ההחרמות בוצעו בסיוע הז’נדרמרים הגרמנים.מהערשל שפערלינג נלקחו: מכונת תפירה, וכלי מיטה. הערשל לא התייצב נגד ההחרמה והסביר “קחו, אם ימשיך העולם להתקיים – תהיינה גם מכונות”.
אלי הגיע ה”פאריזער” – כך קראנו ליהודי שהיה השליח של היודנראט. ה”פאריזער” ,הגיע מלווה בגרמני ודרש את מכונת התפירה היחידה שלנו בעזרתה הוציאה אשתי קצת פרנסה . הנחתי לו ל “פאריזער” ‘משהו ‘ ביד והוא עזב בלי המכונה.המלווה הגרמני היה אדיש לגבי השאלה האם השליח של היודענראט ביצע את שליחותו אם לאו.הוא רק התלווה לאן ששלחו אותו. השליח של היודענראט בא מספר פעמים להחרים חפצים אך כל פעם חזר כלעומת שבא בידיים ריקות.
לבסוף דרשו היודענראט כי אתייצב במשרדם. התייצבתי. לשאלה מדוע איני משלם את הסכום שאני נדרש לשלם ? השבתי כי אין לי כסף לשלם להם וכי הם יכולים לקחת את כל אשר נמצא בביתי.היודענראט קבעו לי זמן של 14 יום בו עלי לשלם את הסכום שנדרשתי לשלם.אך בינתיים נפל דבר:
פעם אחת יצאתי מביתי ,אחרי שעת העוצר ,ברחוב הלך גרמני מלווה בפולני בשם קורקסאן אשר נהג להכות יהודים.הפולני הצביע עלי וקרא “יודע יודע” (יהודי יהודי ).שניהם התחילו לרוץ לעברי.ברחתי ונפלתי – קמתי רצתי ושוב נפלתי.חזרתי הביתה עם כאבים גדולים ביד.ד”ר וואיטשיק שיחרר אותי מהחובה ללכת לעבודה.קבלתי מהרופא פתק שאני משוחרר מהעבודה וממליא פטור מהחובה לשלם בגלל אי ההתייצבות לעבודה.
במחנה עבודה
ב 20 למרץ 1941 פרסם היודענראט ,יחד עם המשטרה ,הודעה כי על כל היהודים להתייצב בחצר של סקארופא. מי שלא יבוא ,נאמר בהודעה,יגורשו אשתו וילדיו.היהודים התרוצצו ושאלו איש את רעהו” מה עושים?” אך לאיש לא הייתה תשובה.
הגיע היום בו היינו אמורים להתייצב,נותרו דקות ספורות בלבד,כל אחד הסתכל על חברו לראות כיצד ינהג .אך, לבסוף, התייצבו כולם בחצר של סקארופא, כפי שדרש היודענראט מחשש שמא נשינו וילדינו יגורשו.
גם אני התייצבתי.בחצר התכנסו כבר מאות יהודים,כולל יהודים מזאלאשין וכפרים אחרים מהסביבה אשר הצילו את עצמם בקלובוצק.אנשי היודענראט סדרו אותנו בשורות וספרו אותנו. הם ספרו וחזרו וספרו שוב ושוב. פתאום הגיעו רוצחים גרמנים עם קסדות על ראשם.הם הקיפו אותנו.חששנו כי הסוף בא ,תוך כדי כך התקרבתי לצד של הדשא כדי לברוח.פתחתי בריצה ,יחד עם עוד תושב קלובוצק,איתו למדתי פעם בחדר.אבל החבר לשעבר שלי אינו נותן לי לברוח וצועק לי “עמוד”. מפחד שגרמני ירה בי נשארתי במקומי וחזרתי לשורה.
למרות השמירה ההדוקה ,הצליחו מספר יהודים להימלט.מי שנשאר ואני בתוכם הובלו לבית במדרש ומשם לתחנת כיבוי האש. שם הוחזקנו יומיים שלושה ולאחר מכן נשלחנו למחנה עבודה.