חיים קורלאנד
טחנת הקמח של קלובוצק , הטחנה שלנו ,שם נולדתי ושם גדלתי.כל אבן ואבן כל בורג ובורג עוד זכורים לי היטב.היו לנו,בטחנה ,זמנים טובים וזמנים קשים.אפרט להלן כמה זיכרונות מהטחנה.
מזה שנים ,היו בקלובוצק, שתי טחנות קמח מיושנות,אשר הופעלו על ידי זרם מים.טחנה אחת הייתה ליד יובל הזאוואדע ( אזשרע) עם אופן גדול,אשר תמיד הסתובב לו לאיטו.הטחנה השני ליד יובל הזאקשעווער ,אותו שכר תמיד ,סבי זיסקינד.הוא תחזק את הטחנה במצב תקין במשך שנים רבות.עם הזמן ,כאשר החלו להופיע טחנות חדישות מודרניות יותר,התמוטטו לאיטן הטחנות הישנות. אבי ,יוסף מאיר ,שהיה סוחר קמח והתגורר בטשענסטאכוו ,היה מגיע לקלובוצק,לעיתים קרובות.הוא סבר כי בקלובוצק ,יש בנמצא מקום מתאים להקמת טחנת קמח מודרנית יפה.באותו זמן החזיק דודי,משה זיגעלבוים,בנו של הסבא זיסקינד, בשכירות טחנת קמח בעיירה דאמביע ליד טשענסאטכוו.אבי הציג בפני הדוד,תוכנית לבניית טחנה מודרנית בקלובוצק, ותחזית טובה לעתיד שיכול להביא להכנסות נאות.
העבודות החלו בשנת 1905, בדרך גראדזיסקער החלו לבנות טחנת קמט גדולה.העבודות הסתיימו בשנת 1906. לטחנה היו שני זוגות אבני רחיים,”פערלאק” אחד לטחינת גריסים ו”יאגיעלניק” אחד לטחינת כוסמת.
בתחילה, הייתה הטחנה מופעלת על ידי מנוע דיזל.אולם מאוחר יותר ,לאחר שהשכנים התלוננו על כי הרעש מפריע את מנוחתם ,כיוון שהמנוע הרעיש מאוד ,קנינו מנוע קיטור .מנוע הקיטור היה מונע על ידי פחם ולא הרעיש.
הטחנה היהודית ,שנוהלה על ידי אבי ,הייתה מעיין מוסד עממי.כאשר האופה היה זקוק לחצי שק קמח ללחם או ללחמניות ,היו הולכים לטחנת הקמח ולוקחים שק קמח.גם כאשר לא היה לאופה כסף כדי לשלם עבור הקמח ,הוא לא חזר בידיים ריקות.איכרים מהכפרים בסביבה היו מביאים חיטה ושעורה שגידלו, כדי לטחון אותם ולקחת אותם מרוצים חזרה לביתם.
הטחנה מאירה את קלובוצק
כמו בכל העיירות באותן שנים ,לא הייתה גם בקלובוצק תאורה חשמלית. כשהיה צורך באור ,השתמשנו במנורות נפט.כיוון שלטחנה היה דינמומטר גדול,החליטו בעלי הטחנה – אבי והדוד משה זיגעלבוים ,לאפשר לעיירה תאורת חשמל.
בשנת 1918 ,העמדנו את תאורת החשמל לשימוש תושבי קלובוצק. העמידו עמודים ברחבי העיירה ומשם משכו חוטים לבתים.יום קיץ אחד,לאחר רדת החשכה הוארו בתי העיירה במנורות חשמל.בבתים לא היו מפסקים נפרדים ,כך שהאור הודלק וכובה לכולם יחד דרך הטחנה .הטחנה הייתה שר האור והיה טוב ונעים.
השריפה
בשנת 1920 ,פרצה לפתע שריפה בטחנה וכל הקמח התקלקל מהעשן.האש בערה שלוש יממות בשעה שמחסן הטחנה היה מלא תבואה.נשארנו בעירום ובחוסר כל ללא פרוטה בכיסנו.הדבר קרה כיוון שהטחנה כמעט שלא הייתה מבוטחת.הביטוח כיסה בקושי לאבנים ומסמרים.לא הייתה לנו שום תקווה לבנות מחדש את הטחנה.אולם כיוון שאבי ודודי משה ,היו אהובים ומוערכים על ידי כל הגרים בקלובוצק הן היהודים והן הנוצרים –הגיע אלינו הצעה לעזרה ,כדי שנוכל לבנות מחדש את הטחנה.ההצעה לעזרה כספית היגיע מהליבידזר ‘שררה’ ( השלטון- יש עליו מאמר נפרד ד.פ.) של אותה תקופה – במטרה לאפשר לנו לבנות שוב את הטחנה.
נרתמנו לעבודה ובשנת 1922 ,עמדה כבר הטחנה החדשה על תילה והחלה לפעול.בגלל סיבות טכניות ,לא ניתן היה להפעיל אז את התאורה בעיירה. רק בתחילת 1925 החילונו להאיר שוב את העיירה בתאורה חשמלית.
אבי ודודי משה ,הבטיחו להאיר את בית הכנסת ובית המדרש בתאורת חשמל, ללא תשלום והם אכן קיימו את הבטחתם.אני הייתי הגובה של הכספים עבור החשמל. כל חודש הייתי עובר מבית לבית לגבות את מה שנקרא “כסף חשמל”.כך התנהלו הדברים כסדרם.בשנת 1933 ,עליתי לישראל ,וכעבור זמן מה אבי ביקר אותי בארץ.
הסוף של הטחנה היהודית
שהיגיע החורבן והגרמנים כבשו את קלובוצק,הם השתלטו מיד על הטחנה. הם הושיבו שם גרמני כאיש שיהיה אחראי מבחינתם ואת אבי מינו למפקח על הטחנה.כך נמשכו העניינים עד אשר החלו הגרמנים בחיסול יהודי קלובוצק.
הוקם מחנה עבודה -לאגער -בזאגארזש ,ואבי ואחותי נשלחו לשם.דודי משה ואשתו,עזבו לטשענסטאכוו והסתתרו שם.הם מתו שם מקור ורעב.
לאחר המלחמה ,הגיע אחותי אהובת ליבי רחל ,לקלובוצק.מובן כי זרים השתלטו על הטחנה.הבעל הבית הראשי היה מי שהיה עובד שלנו בטחנה בשם מאטינסקי. רחל דרשה להחזיר לה את הטחנה . “בעל הבית ” החדש הודיע לה כי הטחנה היא שלו.אחותי רחל פנתה לשלטונות בטשענסטאכוו , ולאחר קשיים רבים היא קבלה ,בקושי, את חלקה בטחנה. היא מכרה את חלקה לנוצרי אחר ,ובגלל זה בקושי נמלטה על נפשה לאחר שהנוצרי מאטינסקי איים על חייה .