ברוך שימקאוויטש
דבורה ,רעייתו של מאיר מיאערטשקיס , הייתה – בקלובוצק – האישה הראשונה שנשארה עם שערה הטבעי (ולא סיפרה אותו עם נישואיה –ד.פ.) והיו סיפורים שנקשרו אליה:
העיירה רתחה עקב העבירה הזאת .כלומר ,אישה נשואה שלא תחבוש פאה ,כפי שמקובל בין יהודים? אבל לא ניתן היה לעשות דבר לבעלת העבירה .אולם ,לפתע צצה “שעת כושר” לבער את החטא מבין בנות ישראל.
דבורה כרעה ללדת והלידה קשתה עליה. גניחותיה וצעקות ה”גוואלד” ( הצילו ד.פ.) שלה נשמעו בכל העיירה. היהודים ,רחמנים בני רחמנים, שכחו לדבורה את העבירה, והחלו להגיד תהילים ולבקש עבורה מאלוהים שיעזור ויציל את האישה המתקשה ללדת.אולם ,הנשים לא שכחו לדבורה את דבר העבירה,הן הגיעו למסקנה כי ,כל עוד לא תגזוז דבורה את שיערה – לא ירחם עליה אלוהים – והיא עלולה ,חס וחלילה ,לעבור מן העולם יחד עם התינוק.
הגבאית האמיצה ,הינדע מרים גרין ,קבלה על עצמה את האחריות להציל את היולדת המתקשה ללדת.הינדע הלכה לביתה של דבורה, התעלמה מצעקותיה ובכייה וגזזה את שיער ראשה.
מרד הנשים נגד הרב
לא זכור לי באיזה שנה קרה המקרה ,אך מעשה שהיה כך היה:
בפסח, באו מספר אנשים אל הרב וספרו לו כי נערות יהודיות מקומיות מקלובוצק אכלו חמץ בפסח ושתו בירה וכו.
הרב כינס אספה של בעלי בתים מכובדים שבה התקבלה ההחלטה הבאה:הרב יישא בבית הכנסת, דרשה נגד הנערות הפוחזות וכן כי כול הנשים לא תורשנה להיכנס לבית הכנסת בראש השנה ויום כיפור להתפלל כיון שלא השגיחו על הנערות מלבצע את העבירות .ואכן כך היה :בבוקר ראש השנה ,שבאו הנשים להתפלל, הן מצאו את עזרת הנשים נעולה.הנשים החרדיות לא שתקו, הן הקימו מהומה ופרצו לעזרת הגברים והפריעו לתפילה.
מספר בעלי בתים מכובדים התערבו ופנו לרב בבקשה לפעול לפתוח את עזרת הנשים.השמש פתח את הכניסה והנשים המורדות נרגעו.
שרפות וכבאים יהודים
קלובוצק,כמו רוב עיירות היהודיות עם בתי עץ ,זכתה לביקורים של ה”תרנגול האדום” לעיתים תכופות.אבל ,מתברר כי יהודי קלובוצק לא התרגשו במיוחד מהשריפות שלהם .הם נהגו לדבר תמיד על השריפות שאירעו בעיירה הסמוכה קאמיק.כל אימת שנראו ,בקלובוצק, לשונות אש אדומים ,היו אומרים “בוער בקאמיק”.
לקלובוצק היו כבאי אש יהודיים משלהם.בכל עת שפרצה שריפה ,נראה ברחוב הכבאי הערשל קזשעפיצקי עם החצוצרה הגדולה.הוא עבר בסמטאות עד השוק, ונשף בחצוצרה בקולי קולות. אחריו הלך לייבקע שניידער ותקע בחצוצרה קטנה יותר ,וקרא למתגוררים בסביבת האש.מיד התאספו גם כל שאר הכבאים היהודים :יאקל ריפשטיין, מרדכי ראזן, ברוך לעווקאוויטש, חיליק מייטס, איציק אליהו בעסער, ברוך שפערלינג והערצע פייגע מנהל העבודה.
במקביל היו מגעים גם מכבי האש הפולנים.כאשר היו כולם במקום האירוע – החלו לחפש סוסים להביא מים.
אם פרצה השרפה ביום שוק – היו לוקחים את סוסי האיכרים שהיו באים ליריד בקלובוצק. האיכרים ידעו על נוהג זה ולכן מיד שהיה נשמעת תרועת החצוצרה – היו מסתלקים מהעיירה.לרוב היו נזקקים לבעלי העגלות המקומיים,ולקחו את הסוסים מהאורוות של בעליהם, אף מבלי לבקש את הסכמתם.כאשר הגיעו הסוסים,פנו מיד אל השוק למחסן ה סראזשאצקער ( כבאי האש –ד.פ.) משם לקחו את החבית ומהרו ל”זשיקע” ,הנחל המקומי ,כדי להביא מים.
“בינתיים הכול נגמר:עד שהניחו את צינור( קישקע..)הגומי,עברה ,בינתיים, האש מבית לבית.במרבית המקרים האש לא הותירה שריד.אני זוכר שריפה שפרצה ,לפנות בוקר ביום שבת,בחצרו של ר’ מאכל דודעק: ר’ מאכל יצא מהשריפה עם שתי חלות בידיו.שנשאל לאחר מכאן האם יתכן כי הציל מהשריפה רק את שתי החלות ? ענה כי על פי הדין אם פרצה שריפה בשבת, מותר להציל רק את החלות לסעודה.
אולם ,שאר הנוכחים לא היו בדעתו של ר’ מאכל והצילו מביתו את כל התחולה.הבית עצמו עלה באש.