יהודה שפערלינג

כאשר מלאו לי 13 שנה ,הפסקתי ללמוד בחדר והלכתי ללמוד מקצוע.למדתי את המקצוע אצל חייט הקונפקציה הערש וולף פרידמאן, במשך שלוש שנים. הייתי נוסע עם בעל הבית שלי לשווקים ב קזשעפיצק,רידניק,בזשעשזשניק ולעיירות נוספות. בחורף ,בשלגים הגדולים ביותר ,קמנו בשעה שתיים לפנות בוקר, ובעל עגלה היה לוקח אותנו לשווקים כדי למכור מכנסיים ומעילים.

בחורף 1938 ,אחרי ה”חגאות” (חגי הנוצרים ),יחד עם כל היהודים הקמנו את ה”סטראגאן” (דוכן) עם הסחורה .בסביבות 12 בצהרים פרץ לפתע פוגרום.השוק התמלא בנוצרים אשר הפכו את הסחורה והכו ביהודים.לא ניתן היה לצאת מהשוק.שתי מכוניות עם שוטרים הגיעו מטשענסטאכוו ,והשיבו את הסדר על כנו.רק בערב עלה בידנו לשוב בשלום לביתנו.

”

התקפות כאלה על יהודים ,חזרו על עצמם לעיתים תכופות.לא אחת כאשר נסענו אל השוק, היו משליכים עלינו אבנים.

מאורעות אלו דחפו אותי לבקר במפלגה הסוציאליסטית הציונית “התאחדות”. הפכתי לחבר וכן השתתפתי בוועדה למען הקרן הקיימת.

באותה תקופה פרצה מחלוקת בארגון. הריב בין שני החברים הבולטים יאנקל כאדע ושמואל גליקסמאן- פרץ  בגלל סרטיפיקאט – אישור להיכנס כעולה  לארץ ישראל ( מאת השלטון הבריטי – ד.פ.). זה גרם לקרע במפלגה.אני הצטרפתי לתומכי שמואל גליקסמאן עליהם נמנו: פנחס כלאפעק ורבקה ווייכמאן ואחרים. ייסדנו בקלובוצק, ארגון  של “צ.ס.” (ציונים סוציאליסטים).הארגון שכר מקום בו נוכל ,מידי ערב, להתאסף לשם הקראות ושיחות.

לבסוף שבנו והתאחדנו עם “התאחדות”.