פישל פייגע
כשהייתי ילד קטן ביותר ,הגעתי עם הורי מהכפר “ליפע” לקלובוצק. כאן התארגנו הורי למגורים. כאשר קצת גדלתי ומלאו לי 4 שנים ,לקח אותי אבי ל”חדר ” של “לאמן לייבעלע” (לייבעלע הצולע ד.פ.) .כאשר אני חושב על “בית הספר ” הזה,הראשון שלי -אני רואה לנגד עיני את החדר של ר’ לייבלע: הנטלה ה”קווארט” עם שתי ה”אוזניים” הגדולות, עשוי הנחושת ,לנטילת ידיים -אותה בקושי יכולנו להחזיק בידינו הקטנות. ה”קווארט” עמד תמיד על מתקן עשוי משני לוחות עץ מחוברים במסמרים . בחדר היה תלוי גם פורטרט של הצאר ניקולאי הרוסי ומולו רישיון הפעלה ל”חדר”.
אצל “לאמן ליבעלע” שהיתי זמן מה בו למדתי להכיר את אותיות האלף בית ולהגיד את ” מודה אני”.
בתקופה השנייה הכניס אותי אבי לחדר של ר’ הענעך “ראנטשקעלע”. הוא לימד אותנו מעט מאוד מאחר שהיה עסוק בחטיבת עצים למטבח – ולאיסוף עצים לחורף – מעשה שלא עלה בידו בקלות מחמת מומו. לכן היה על הרבנית לדאוג להעסיק אותנו רבות.
הרבנית “גוטשע” ,גבוהה,רזה, הייתה עסוקה תמיד בקילוף תפוחי אדמה או במריטת נוצות מהעופות.אנו התלמידים נהגנו לעזור ולפעמים היינו עושים לה “קטעים”.היא הייתה נוהגת לקרא לנו ” שקצים, לאבוסעס” (פרחחים, פראי אדם ד.פ.). אולם למרות כל זאת גם למדנו קצת לקרא עברית.
אחרי תקופות נוספות בהם למדתי בחדרים שונים הגעתי למלמד ר’ “איטשקע” .כאן למדו נערים גדולים לצד נערים צעירים יותר .כאן למדנו חומש , רשי וגמרא. בחדר זה למדתי מספר תקופות.
נשאר בי זיכרון מ ” מלחמת ” ל”ג בעומר ,אשר לנו ,כילדי ה”חדר” הסתיימה באופן מצער.באותו זמן כבר למדנו אצל ר’ איטשע תקופה שנייה או שלישית.מיד אחרי הפסח החלטתנו ,התלמידים אשר כבר הכרנו אחד את השני, לערוך “מלחמת” ל”ג בעומר.כיריבים ,בחרנו את התלמידים של החדר של ר’ דייטש. הדרך לארגן את ההתמודדות הייתה כשהחדר שלנו שלח ‘הזמנה למלחמה ‘ לילדי החדר השני – אשר מצידם נענו להזמנה.
ילדי החדר של ר’ איטשקע לקחו ברצינות את ההכנות למלחמה ,בלי קיצורים וזיופים אלא באמת עם “נשק מודרני”.היו לנו בחדר מומחים כמו אייזיק מאסס אשר הכינו “רובים אמתיים” מעץ ו “תותחים ” על גלגלים.בינתיים ,עד ל”ג בעומר,התנהלה “מלחמת התשה” – כאשר נפגשו ילדי חדר אחד בילד מהחדר השני – היכו אותו מיד .אני עצמי הייתי קורבן למפגש כזה.לבסוף הגיע היום לו ציפינו לו ל”ג בעומר.לא ישנתי כל הלילה,וכמו חייל חשבתי על הקרב של מחרת ועל הניצחון שלנו, של תלמידי החדר של ר’ איטשקע.השכם בבוקר התאספנו אצל אייזיק מאסס אשר אצלו הייתה ה”נשקייה”.משם צעדנו,כל אחד ו”רובה” בידו עליו הורכב “כידון”.4 ‘חיילים’ סחבו את ה”תותח”, שניים מלפנים ושניים מאחור.
יצאנו לדרך בדרך “זאקשעווער” .ה”צבא”של החדר של ר’ משה דיישט צעד בדרך “גראדזשיסקער”.תוך זמן קצר נפגשו ליד המינסרה של יצחק ראדע. שם היה אמור היה הקרב להיערך.
פתאום בדיוק באמצע הדרך צצו מנקי הארובות ה’שקוצים ‘(פרחחים- פולנים גויים ד.פ.).הם התנפלו עלינו ,הכו קשות כל אחד מאיתנו ולקחו לנו את ה”נשק”.בוכים רצנו חזרה לעיירה,שם פגשנו במשה שמולעוויטש אשר עצר אותנו ודרש שנסביר לו מה קרה.סיפרנו לו מה היה והוא הלך איתנו למנקי הארובות.בעזרת בנו לקח ,מהשקצים, את הנשק והחזיר לנו את כל אשר נלקח.
אבל המלחמה כבר השתבשה ולא התקיימה.
בשנים 1913 – 1914 למדתי בחדר של ‘רבין’ משה שאיאוויץ.אבל קראנו לו ר’ משה דייטש.לחדר זה הלכו ילדים נבחרים כמו לייבל של הרב, יצחק פייגע, משה זעלקאביטש,ישעיהו ענזעל,אריה דודעק,יוסף לייב זאלטעבראצקי,ושני התאומים יוסף ויחיאל אריה גוטערמאן, מענדעל כארזעווסקי, לייב שמולעוויטש ואחרים.
למדנו חומש,רשי וגמרא .כל שבוע שלח הרב למלמד רשימה של בעלי בית חשובים חסידים ,אליהם יש לשלח את התלמידים כדי שיבחנו אותנו על לימודינו. בעלי הבית נדרשו לדווח לרב מי מהתלמידים למד טוב ומי לא.
ר’ משה דייטש לא הכה את תלמידיו, היינו כבר בוגרים בני 10 -11 שנים והרבי נהג בנו בכבוד. בחדר למדתי עד פרוץ מלחמת העולם ( הראשונה – 1914 ד.פ.).אז הפסקנו את לימודנו. ר’ משה נפטר בסמוך לתחילת המלחמה.
המלמד האחרון שלי היה משה’לה ‘הצהוב’. כאן כבר למדתי גמרא עם תוספות ,להניח תפילין. בחדר היו 10 תלמידים. לרבי עצמו גם היו 10 בנים כך שהיינו חדר גדול.
הלימודים התחילו בבוקר.בימי החורף הקצרים הלכנו לחדר עוד בחושך כבד.קרה לי פעם שהתעוררתי באמצע הלילה, השעון עמד ואני חשבתי שכבר לפנות בוקר.במקרה היה ליל ירח מלא. קמתי נטלתי ידיים,אמרתי “מודה אני” לקחתי את התפילין והלכתי לחדר.
בדרך דפקתי על הדלת של חברי לייב שמולעוויץ,גם הוא חשב שהיגיע זמן ללכת לחדר.הוא התלבש ושנינו המשכנו בדרכנו.פתאום תקפו אותנו חבורת כלבים לבנים,שלא הכרנו בתחילה.לשמע קול צעקותינו יצא יונתן קורצבארד וגרש את הכלבים – ושאל אותנו למעשינו באמצע הלילה.השבנו כי אנו בדרכנו לחדר.
אז התברר לנו כי השעה היא אחת בלילה .הביתה, פחדנו לחזור ונשארנו לשבת עד לפנות בוקר ליד שולחנו של יונתן.בזמן ישיבתנו גילה לי חברי לייב סוד.הוא שכח ללבוש את ה”טלית קטן” והוסיף כי הכלבים היו בודאי “שדים”.אכן קבענו כי בזכות התפילין שהחזקנו בידינו לא התנפלו הכלבים עלינו.לבסוף שהגענו לחדר סיפרנו על המעשה עם ה”שדים”.זמן רב רקחה העיירה עם המעשייה בה “זדים” תקפו שני ילדים שהלכו לחדר באחת בלילה,מבלי שידעו מהי השעה.עוד זמן רב הייתי מבוהל ופחדתי לצאת בלילה מהבית .בטוח הייתי כי הכלבים הלבנים היו “שדים”.