מרדכי ווייספעלנער
אעלה כאן מספר אפיזודות משנות השואה הגורליות :
כשפרצה המלחמה ,גויסתי לצבא הפולני.אחרי שלושה שבועות נסוגונו מהחזית .נפלתי ,אני עם המחלקה שלי, בשבי הגרמנים.ברחתי מהם והסתתרתי ביער.בבוקר שלמחרת נכנסתי לעיירה ‘שידלוב’ ליד ‘קלץ’.במקום שהו כבר הגרמנים על סוסים ,טנקים ומטוסים .הם פרצו לעסקים בבעלות יהודית והשליכו את הסחורה לפולנים.שהיתי במקום יומיים וביום השלישי התחלתי לשוב הביתה להורי.הינו קבוצות של חיילים פולנים לשעבר ,עדיין במדים הפולנים.צבא גרמני הגיע אלינו וקצין הורה לנו לעצור.מבלי לשים לב הצגתי את עצמי כיהודי.
גורשנו חזרה לעיירה ממנה באנו ,שם הושלכנו למרתף,בו הינו בצפיפות גדולה מאוד.למחרת הובילו אותנו במשאיות לקלץ למחנה לשעבר של הצבא הפולני. במקום היו אלפי אנשים .הגיהינום האמתי ליהודים החל.
הגרמנים הפרידו את היהודים,500 במספר מבין הפולנים ומיד החלו לענות אותנו.הם אילצו אותנו לעמוד על הברכיים ולהרים את הידיים מעל לראש כשפנו אל עבר השמש.כך הם החזיקו אותנו כל היום .
השמש הכתה בנו .הגיעו נציגים של הצלב האדום הפולני עם לחם ומים,אולם הגרמנים לא התירו להם להגיש לנו אלא רק ספל מים לכל יהודי.הגרמנים המשיכו לאסוף יהודים עד שהגענו ל 500 איש וכך הוחזקנו ,תחת כיפת השמים שלושה שבועות.ישנו על האדמה ,ושלושה ימים לא קבלנו מזון כלל. מהיום הרביעי קבלנו ,אחת ליום ,ספל מרק עשוי ממים עם כמה גרגירי חומוס.רבים מתו מרעב ואפיסת כוחות.
אחרי שלושה שבועות התחמקתי מהקבוצה היהודית והצטרפתי לקבוצה הפולנית ,אשר החלו להשתחרר.התחזיתי לפולני וכך התחמקתי מהעינויים. בתחנה ב ‘קלץ’ עמדה רכבת עם קרונות, שעליה ,עם יהודים נוספים , רציתי לעלות ולנסוע לטשענסטאכוו. הגרמנים שהקיפו את הקרונות, החלו לירות בנו, אולם שיחק לנו המזל והצלחנו לברוח.יצאנו לדרך ברגל ,ואחרי יומיים הגענו לטשענסטאכוו.
משפחתי שמחה מאוד ,אולם השמחה לא ארכה זמן רב.החלו חיים האומללים, בתחילה במחנה ליד קלובוצק ולאחר מכן במחנה בגרמניה .עברתי עשרה מחנות בהם ראיתי עינויים רבים וכן חוויתי אותם בעצמי.
גם היום אינני מצליח להבין כיצד אנשים ,ואני ביניהם ,שרדו את הרעב . טוב היה לנו כאשר מצאנו “ארגז אשפה טוב” שבו היו קליפות רקובות של תפוחי אדמה וכרוב רקוב.מי שמצא “מציאה” כזו היה המאושר באדם.
איש ה ‘מקווה’
לעולם לא אשכח את העינויים של הגרמנים. נשמר בזיכרוני השם “מיקווניק” ( מלשון ‘מקווה’- ד.פ. ), שהיה מפורסם מאוד במחנה.שם זה קיבל מפקד המשטרה של המחנה.הכרתי אותו היטב ,עקב שיטות ההכאה שלו המקוריות .היה לו תמיד “קנוט” – “בוקאוויעץ ” ( שוט ובקצהו קשר להגברת הכאב ד.פ.) עמו היה מכה אנשים על הפנים.כל מי שטעם את נחת זרועו לא ישכח מכות אלה.
את הכינוי מקוועניק הוא קיבל כיוון שהייתה לו הנאה יתרה להכות אנשים בשעה שהיו בצריף הרחצה,בו עמדו ערומים.
תליין גרמני אחר ,קבל אצלנו את הכינוי “טימטאם” .כינוי זה ,הוא קבל בגלל מראהו: פרצוף חייתי ללא כל רמז של זקן. כל היום היה מגיע עם מקל מכה בנו וקורא “חזירים יהודים”. מעשיו הנפשעים הביאו עליו עונש ראוי.כאשר פלשו הרוסים לגרמניה ,הם תפסו אותו וירו בו למוות.
המומחה לשריפת גופות
להלן אחד המאורעות הנוראים ביותר שעברו עלי: אחרי 8 שבועות של שינה בקרונות פתוחים ,של אכילה ושתייה בקרונות יחד עם עוד 200 איש בקרון,הגענו ,ביום התשיעי למחנה. הוצבנו לעבודות ,ואותי הציבו להעברת גופות מתים . ה’ מייסטר ‘ (ממומחה, אומן, בעל מקצוע ד.פ.),כך קראנו לגרמני שהיה ממונה על עבודה זו,שאל אותנו אם אנו יודעים מהי “משואה” .מיד לאחר מכן הוא פתח לנו צריף גדול בו היו אלפי גופות מוטלות כמו דגים מלוחים בחבית.תפקידנו היה להוציא את הגופות אל השדה ולהניח אותן קומות קומות ולאחר מכן להכין לפיד.העבודה נעשתה באופן הבא:
פיזרנו על האדמה נסורת עץ ועליה הנחנו 70 גופות .על הגופות הנחנו עצים ועליהם – שוב- 70 גופות.כך המשכנו עד שהגענו ל 500 גופות ,שכבה של גופות ועל גביה שכבת עצים ואז הצתנו את הכול. כך המשכנו לעסוק במשך ארבעה שבועות עד שכל הגופות פונו מהצריף .כל יום הצתנו ‘משואה ‘ של יהודי המחנה אשר נפטרו בו ממחלות ,רעב ועינויים.
העבודה בשריפת הגופות הייתה מתבצעת ב’מקצועיות’ . המייסטר הגרמני ,אשר ניהל את העבודה, היה מיומן מאוד בבצוע העבודה .פרט לגופות שהיו מוטלות בצריף,נאלצנו גם לחפור ולהוציא מהאדמה גוויות שכבר נקברו .בבצוע העבודה ,נעזרנו בקילאפעס (מעדר,את ?).
המייסטער הגרמני הודיע לנו כי אנו אמורים להיות הגופות הבאים ל’משואה’.
מאז המלחמה כבר ראיתי מספר סרטים המתארים את התקופה,אולם אך לא אחד מהם התקרב להציג את האמת על ההתנהגות האכזרית של הגרמנים.הגרמנים עצמם ,צילמו באופן מקצועי את מעשה ההשמדה ,אולם השמידו את החומר כאשר הניצולים החלו להגיע לגרמניה .