שרה בראט ,פאריז
לאחר מלחמת העולם הראשונה ,נוכח הנוער המתבגר לדעת ,כי החיים הם כמו על אי פראי.הפעילויות הבידוריות המעטות שהיו להם היו חתונות או, שלא תדעו ,לוויות בהן השתתפו הכול כמו במשפחה גדולה.
המחסור בבנייני בית ספר אילץ את הצעירים לבניה עצמית.כמהנו לספר,לתיאטרון,או לקולנוע.במצב זה כולנו, בלהט נעורים ,החילונו לעסוק בפעילויות תרבותיות במטרה לבנות לעצמנו אורך חיים חדש.התחלנו לזמן ישיבות .מהפגישות התכופות קם חוג תרבותי. החלוצים הראשונים בקלובוצק למען חיי התרבות היו: דבורה יאזשעמבעק, שלמה ריפשטיין, פישל קליינבערג, לייב ובערל שמואלעוויטש, פנחס ניעדזשעלא,מלכה שימקיעוויטש עליהם השלום ( כולם נרצחו ע”י הנאצים ).
הפעילויות התרבותיות שלנו שיפרו את כישורי המשחק שלנו וכך נוצר צוות שחקנים חובבים. תקשרנו עם טשענסטאכוו והבאנו משם שני שחקנים מקצועיים: את לעווענשטיין מהצוות של ווילנה ואת פרנק. הם היו מגיעים אלינו מספר פעמים בחודש כדי לערוך חזרות להעלאת הצגה.
את הפעילות התיאטראלית שלנו התחלנו בהצגה ” כסף, אהבה וכלימה” מאת לאטיינער. שני השחקנים מטשענסטאכוו עזרו לנו להצליח תוך הקרבה רבה.ההצגה הצליחה מאוד וגם הביאה לנו הכנסות יפות.את הרווח מההצגה יעדנו לצורך שכירת מקום ולשם רכישת הספרים הראשונים מתוך מטרה להקים ספריה.
שלמה ריפשטיין .נספה באושוויץ
עם הזמן הלכו והשתפרו ההופעות שלנו .ההצלחות הרוחניות והגשמיות היו יכולים להיות גדולות יותר אלמלא ההפרעות של הקנאים הדתיים של העיירה.החל מאבק עיקש בין הדור המבוגר והצעירים.הרב ובעלי הבתים שבעיירה לא היו בין הרודפים הראשונים אותנו. אולם ,אנו לא היינו מוכנים להפסיק את התכנסויותינו ,או להפסיק להציג הצגות, לקרא ספרים או לחיות את חיינו לפי הבנתנו.
תוך כדי עיסוקים אילו שיפרנו את יכולותינו להופיע בהצגות.העלנו אז את ההצגות הבאות: “לב שבור” מאת ז.ליבין , “בן הכפר” מאת לעאן קאברין,”בחור הישיבה ,או “המלט היהודי” מאת זאלאטארעווסקי, ה”דיבוק” של אנסקי, ועוד הצגות נוספות.
את הספרים לספריה רכשו בתשלומים.לא אחת קרה שלא היה לנו מספיק כסף כדי לכסות את השטר לתשלום עבור הספרים.במקרים אלה היינו מארגנים הגרלה ,ובעצמנו היינו מפיצים את הכרטיסים .עיסוק זה היה כפוי טובה,כי כדי למכור כרטיס היה עלינו להבטיח גדולות ונצורות .מצד שני הקונים ידעו כי לא כולם יוכלו לקבל פרס כי רוב הכרטיסים שנמכרו – נועדו שלא להביא להם כל תמורה.
הספרייה שלנו שגדלה עם מבחר ספרים באידיש ,סופרים אירופאים,קראנו על שמו של יצחק לייבוש פרץ,אשר תמונתו קשטה את המקום מלמעלה.התמונה היפה של פרץ ,הפריעה מאוד לקהל החרדי: “איזה מין פריץ גלוי ראש ,עם שפם גדול, תליתם שם” ,טענו בעלי בתים יהודיים ,שלא יכלו להירגע בגלל גילוי ה”אפיקורסות”. באחד הערבים ,פרצה בסערה חבורה של יהודים חרדים למקומנו וקרעו את תמונתו של פרץ.
אצלנו בבית נעשה חושך.הורי סברו כי החוג שלנו הינו מרכז של אי שקט .בעיקר טענו כי כולנו יחד נגיע לשמד…אני הייתי חלשה מדי ולא היו לי מספיק נימוקים כדי להרגיע אותם שדבר לא יקרה לי וכי אשאר בת יהודיה.
חיינו היו דלים ביותר.כל השבוע היינו אוכלים מאכלים חלביים כמו ב’תשעת הימים'(מראש חודש אב ועד צום ט’ אב-ימים בהם אין אוכלים מאכלי בשר. ד.פ.).אולם ,שהגיע ערב שבת הפך אבי להיות בזבזן ושחט טלה לכבוד שבת.כאשר הגיע אלינו השוחט ,הוא דרש מאבי ב”תקיעת כף” ,שבתו לא תלך יותר לספרית פרץ.זאת הייתה חוויה מכאיבה לאבי החרדי.
מפעם בפעם היה מגיע אלינו לביקור שלמה,השמש, והיה מודיע לאבי : “זלמן, הרב רוצה לראות אותך”.
אפילו לטון המתגלגל של השמש היה ריח של אבק שרפה. אבי ,המסכן, היה שב מפגישתו עם הרב,מדוכא ורגוז מהטפות המוסר.הרב אסר עליו לעלות לדוכן(אבי היה כהן והרב-אסר עליו לברך את המתפללים בברכת כוהנים ד.פ.)).אחרי ביקורים כאלה אצל הרב ,היה אבי קורא לי ועורך לי סקנדל.הרוגז של אבי ,עורר בליבי רחמים עליו ואף עלי .
פעם תפס אבי אצלי את ספרו של מופסן (סופר צרפתי ידוע ד.פ.):”הבחור היפה” ,ספר מהספרייה שלנו. אבי קרע את הספר לגזרים .נאלצתי לעבוד שבוע כדי שאוכל לשלם את תמורת הספר.
הקנאים מהעיירה שלנו הלשינו על הספרייה למשטרה טענו כי המקום משמש קן לקומוניזם.הדבר היה דווקא ערב הופעה.המשטרה ערכה אצלנו ‘ביקור’ ואסרה שלושה שחקנים. בנציון שוויערטשעווסקי ,שלמה ריפשטיין ובערל שמועלוויטש. שלושה חודשים הם היו אסורים בבית הסוהר ב פיוטרקוב, ולבסוף הם שוחררו כיוון שהיה חוסר בראיות על פעילות קומוניסטית מצידם.
ההצגות לא הופסקו.שלושת החברים שנאסרו הוחלפו על ידי שלושה חברים אחרים ואנו המשכנו בעבודה.אחרי חודשי עבודה מיגעים וארוכים ,כאשר הספרייה מנתה כבר אלפיים ספרים,ובגלל חילוקי דעות מפלגתיים הופסקה הפעילות .
בשנת 1928 עזבתי לצרפת .ניהלתי באופן סדיר קשר התכתבות עם הורי וחברי עד פרוץ מלחמת העולם.
בעת החורבן ,הגיעו אלי בשורות איוב:ביתי נהרס,ובאופן טראגי אחר נספתה אמי.ספרו לי על כך רק מעט:מיד עם פרוץ המלחמה ,כאשר הגרמנים הפציצו את קלובוצק ,הייתה בקלובוצק מנוסת בהלה.כל אחד תפס מהבית מה שיכול לשאת ונס לדרכים .
אבי נשאר לארוז את כלי המיטה, ואמי ואחותי רייזל ,יצאו בינתיים החוצה. הייתה לנו פרה ואמי לא יכולה הייתה לזנוח יצור חיי להפקר.הפרה תתנפח מחלב ולא יהיה מי שיחלוב אותה.לכן, ומתוך רחמים ,לקחה עמה את הפרה.
בדרכים,רעש המטוסים החריש אוזניים והייתה בהלת מוות.היה צריך להמשיך בדרך אך הפרה האטה את צעדיה.פתאום החליטה אחותי לזרז את הפרה ,כדי שאמי תוכל להתקדם מהר יותר,אולם אז הטיל מטוס פצצה שהרגה את אמי ועוד עשרים וחמישה יהודים.
יהודי קלובוצק נסו ,בדם ועשן הם ‘שוטחו עם האדמה’\חוסלו עד יסוד,כמו קהילות יהודיות רבות. לא היה דור מבוגר או דור צעיר ,לא היה יותר רב או שוחט או שלמה השמש.האכזריות של הגרמנים השמידה את היהודים ההגונים והעמלים של קהילת קלובוצק.
מי ייתן וזיכרונותיי אלה יהיו זכר לכל הנספים ומעונים מיהודי קלובוצק. יהודים אשר מתוך מסירות נפש עמדו על דעותיהם ומחשבותיהם – היהודים הדתיים בעלי אורך החיים השמרני או המודרניים אשר רצו לנתק את שרשרת הדורות על המסורות וההרגלים ,כדי להעניק צורה חדשה לחיי היהודים בקלובוצק.