משה  פייגע

בשנת 1943 הצלחתי לברוח ממחנה “האסאג” בטשענסטאכוו. טשענסטאכוו הייתה תחת שלטון “הגענעראל גוווערנעמענט” ,ואני ברחתי אל מעבר ל”גבול” לקלובוצק,שצורפה לרייך השלישי.יצאתי מהמחנה  לעבודה ,בשבע בבוקר ,יחד עם כל העובדים.בדרך  חמקתי מהשורה והסתתרתי .משם הלכתי לנוצרי עליו שמעתי שהוא מבריח אנשים את הגבול. פגשתי אצל הפולני מספר יהודים ,ביניהם –אהרון פראנק מקזשעפיץ,משה צינצינאטוס מקלובוצק ואנשים נוספים.המציל שלנו הכניס אותנו לתוך מרתף בבית הסמוך.בלילה היינו יוצאים מהמרתף ,אוכלים קצת ומתכוננים לצאת לדרך.

בחצות יצאנו לכיוון קלובוצק.עברנו בשלום את הגבול ליד זשאביעניעץ.בסביבות השעה שלוש הגענו למחנה זאגאזש.המבריח הוביל אותנו לדיר חזירים אשר היה לבית לעובדי מחנה העבודה. בדיר ליד  פתחי האוורור ישנו בעלי הבתים מקלובוצק ויהודים מכובדים.

כניסתנו למקום העירה את הדיירים והם קבלו אותנו בחמימות וברכו אותנו לשלום –ושאלו לשלום בני משפחותיהם אשר נמצאו בטשענסטאכוו .אחד מיהודי המחנה ,מרדכי רוס געלבארד, הזכיר לכולנו כי ה”דוד” אמור להיכנס בכל רגע.בשם “דוד” הם כינו את הקאפו ראובן שניעבער.

לא חלף זמן רב והקאפו נכנס ולאחר שנגש אלי אמר: “משה, שוב חזרת לכאן? אתה רוצה להתגרות במפקד המחנה? צא כבר מפה!” ואז  הוא הכה את אהרון פראנק.

בקשתי ממנו:”לאן אלך בלילה ? הרי יתפסו אותי . מחר מוקדם בבוקר, שכולם יצאו לעבודה ,אלך אתם ולאחר מכן,אמצא דרך  ואעלם”.

כך אכן היה.בבוקר יצאנו לעבודה,אני –אהרון פראנק ומשה צינצינאטוס התחמקנו כל אחד במקום אחר.אחיו של אהרון פראנק היה “יהודי מפורסם”  כיוון שהוא היה רופא שיניים. האח גר בקלובוצק ועבד עבור הגרמנים. אהרון פראנק פנה אל אחיו.משה צינצינאטוס ואני הלכנו לאחיו של צינצינאטוס – פתחיה ,שהיה גם הוא ” יהודי מפורסם ” ואשר עבד כצבע עבור הגרמנים .התחבאנו אצלו 8 ימים.

תקוותנו הייתה להגיע למחנה העבודה לתופרות. עבדו שם ילדות וביניהן בנות אחותי- לובה ודינה.העברתי להן ידיעה על מקום הימצאי ודינה אכן הגיעה לבקר אותי במקום מחבואי .היא סיפרה לי כי אביה ושני אחיה כאסקעל ולוי נמצאים במחנה זאגאזש.אימן הייתה בבית חולים בסאסנאוויץ ואילו היא דינה ואחותה לובה ,עובדות  במחנה התופרות אשר שייך ל”דינסטשעלע” (משרות עבודה). בינתיים ,לא ניתן היה להיכנס למחנה התופרות מאחר שהאשימו את הילדות בגניבת  כביסה.אמנם לא תפסו אף אחת במעשה ,אבל מפקד המחנה העניש את כולן ב 10 ימי שהייה במרתף.כך שבשעה שהגברים התענו בעבודה יושבות הנשים במרתף בשורות  ואנו ,המסתתרים,נאלצנו להמתין עמן עד שיסתיים העונש.

הסתתרנו,שכובים, מאחורי ארון אצל פתחיה אחיו של צינינאטוס.בת אחותי  השתחררה מהמרתף ופנתה למפקד המחנה . היא הציעה לו לקבל למחנה שני יהודים שחזרו ממחבוא בתור “נוצלעכע יידן” (יהודים נדרשים).מפקד המחנה הסכים.

דינה באה אלי וספרה לי על הבשורה ,שעלי להתייצב לעבודה –תחת פיקוחו של ראובן פיינער, שעסק בהריסת ביתו של שלמה אלארס.ראובן פיינער דרש ממני תשלום תמורת הזכות לעבוד אצלו.אולם כיון שלא היה לי במה לשלם לו , הוא “טרטר” אותי בעבודה, על ידי כך שאילץ אותי לשאת קורות ברזל כבדות למרחק גדול.

ארבעה שבועות עבדתי בחציבת אבנים עד שיום אחד התדרדרו עלי אבנים ורגלי נפגעה.הוציאו אותי עם רגל ימין שבורה,העמיסו אותי על עגלה על האבנים וכך הובילו אותי למחנה בזאגאזש.

כאשר ראו הילדות שעבדו במטבח את העגלות הן  יצאו לקראתן בשמחה . הן חשבו שהביאו להן תפוחי אדמה, אולם אז הן ראו אותי שוכב שם עם רגל שבורה.משם נשאו אותי אל אותו דיר חזירים, שהזכרתי קודם,והניחו אותי על הרצפה המלוכלכת.

במחנה היה רופא יהודי ,אשר ליהודים לא הייה בו אימון.הם הביאו אלי רופא פולני,אשר כבר טיפל ברבים מיהודי המחנה.הרופא חבש לי את הרגל.לאחר מכן הגיע הרופא היהודי.הרופא היהודי היה מאוד פגוע מכך שליהודים אין בו אמון אלא ברופא הגוי.הרופא חבש לי מחדש את הרגל.הרופא הפולני דיווח על המקרה לממונה ,עלדערינג,אשר הורה להעביר אותי לבית החולים בסאסנאווצע.

לא עזרה התערבותו של גיסי ,יוסף מענדעלעוויטש.הגרמני הודיע כי על פי המלצת הרופא הוא חייב לשלוח אותי.היהודים נפרדו ממני .אחדים מהם הרגיעו אותי – שלא תפחד ,אתה תחזור אלינו בריא. האישה  מאכא וויימאן, בכתה בקול.

למחרת בבוקר בליווי של ,שני גברים, נשלחתי לבית החולים בסאסנאוויץ. בבית החולים הניחו אותי בקומת הקרקע . שם ,בבית החולים נודע לי כי בקומה ראשונה שוכבת ,חולה, אחותי צביה.היא לא ידעה כי אף אני נמצא באותו בית החולים .האחות ספרה לי על מצבה של אחותי.לא הרשתי להם לספר לאחותי על מצבי – למה שתהייה לה עוגמת נפש?

בית החולים היה מלא בחולים יהודים ,אשר הובאו ממחנות גרמניים.הם עבדו במכרות פחם בשלזיה והוחזרו עם ידיים ורגליים שבורות ופצועים בכל הגוף.ביקר אותי ,באופן קבוע מרדכי עליע מאס שהביא לי ידיעות על אחותי.

ביום מסוים נעלם הרופא הכירורג היהודי ד”ר פרישער ,אשר הביא מזור לאברינו השבורים.היו דיבורים כי הוא השיג לעצמו מסמכים ,באמצעותם ברח לשוויץ.במקומו הגיעו שני רופאים פולניים אשר טיפלו בנו.כעבור ארבע יום נראו אנשי ס.ס. בבית החולים והתחילו להוציא  את החולים הקשים.אותי,בינתיים ,עזבו במנוחה כיוון שהמשאיות היו מלאות עד אפס מקום .כתבתי לאחייניותיי ,במחנה בקלובוצק ,ובקשתי שהן תבואנה ותטפלנה בי.

אחייניתי הגיעה לבית החולים עם מפקד המחנה עלדערינג כדי לקחת “הביתה” את אימה ששכבה שם חולה .בהזדמנות זו ביקשה ממנו האחיינית לקחת עוד שני אנשי קלובוצק שהבריאו ומסוגלים לעבוד.הגרמני הסכים לקחת אותנו.

נסענו לתחנת הרכבת .בקשיים מרובים, הכניסה האחיינית את אימה לקרון.אבל, קשה עוד יותר היה איתי.לא יכולתי ללכת.חברי מרדכי מאס והאחיינית ליבע,נשאו אותי על ידיהם ,אבל שהגענו לקרון –התברר כי הרכבת כבר עזבה.מפקד המחנה,איש הס.ס. קבע עם אנשי הרכבת כי אני אסע ברכבת הבאה שהייתה אמורה לצאת כעבור שעה.

לא יכולתי יותר להחזיק  בידיים את הכתפיים של חברי.הרגל הייתה מגובסת .אני הייתי חלש ועצבני.בקשתי מהגרמני שיירה בי כי החיים שלי כבר אינם שווים דבר וסופנו יבוא בלאו הכי.מפקד המחנה ענה לי ” דומהייטן” –שטויות !

הגיע זמן הנסיעה .מרדכי מאס לקח עגלה המשמשת להובלת  משא לרציף,וליבע ומרדכי העלו אותי לעגלה והובילו אותי לרכבת.בקשיים מרובים העמיסו אותי על הקרון.בקרולעווסקא פגשתי את אחותי צביה.השמחה ,עקב הפגישה הבלתי צפויה – הייתה גדולה.

בלילה הגענו למחנה בקלובוצק.אנשי המחנה ,היהודים, שמחו לראותנו.אותנו,מרדכי מאסס גיסי ואותי, החדשים – לקחו למחנה נפרד.

.בקלובוצק היה המרכז של המחנות שהיו באזור –קזשעפיץ,ווילקאוויעצק,וורענטשיצע וכו.

למחנות היה שם טוב .היו יהודים שגרו פעם בקלובוצק שבאו מטשענסאכוו. הגרמנים התנהגו בפראות וחיפשו חדירות למחנות.הם הגיעו אלינו בלילות.מאחר שידענו כי הקאפו ראובן שניעבער-פיינער, יכה בחדשים המגיעים למחנה ויגרש אותם ,היו ותיקי המחנה מעבירים את אנשי טשענסטאכוו למחנה הנשים, שהיה במרחק של 200 מטרים נוספים.שם הוסתרו בעליית הגג.

ראויות לציון מספר עובדות על שיטות הפעילות הניפשעות של הקאפו. היו לו במחנה שלושה ילדים ,שתי בנות בגילאי 8 -10 ובן בשם בעניעק שהיה בן  12.הבנות עזרו לאביהן ב”פרנסה”.הן סיפרו לאב היכן מסתתרים יהודים חדשים שנכנסו למחנה.הקאפו היה מוציא את היהודים ממחבואם ,לוקח את רכושם ואחר כך מגרש אותם מהמחנה.לעומתן הבן בעניעק היה רגיש לגורלם של פליטי טשענסטאכוו המיוסרים . בקריאה המוסכמת “זעקס” (6) הוא היה מודיע להם על כי “אביו בדרך” וכי צריך להסתתר.

הבן ומעשיו לא מצאו חן בעיני האב הקאפו.הוא היה מרבה  להכות אותו ולצעוק עליו כי לילדות הקטנות יותר שכל מאשר לו…..

                                        החיים במחנה ותפקידו של הקאפו

מספר נשים ,צעירות ומבוגרות, עבדו במטבח ובמכבסה ובמקומות אחרים.רוב הגברים,עבדו בהריסת בתים ופינוי ההריסות.חלק עסקו בחציבת אבנים. אני נזכר כי פעם ספג יהודי מכות מראובן שניעבער ,מפני שפיהק בשעת העבודה.

יהודי המחנה נאלצו ,על ידי הגרמנים ,להרוס את בית הקברות .ברוך שמולעוויטש לקח הביתה חלק ממצבת קבר אביו לזיכרון.חשבתי לעצמי – אנו נלך לאבדון אך המצבה תישאר.

הנשים עבדו קשה בדיוק כמו הגברים.אחרי יום עבודה קשה.כאשר הגיעה עגלה מלאה בלבנים ,היו כולם: נשים ,גברים ,זקנים וטף  היו מובאים  מהמחנה.גם באמצע הלילה היינו יוצאים לרכבת כדי לפרוק לבנים.כאשר היינו שבים מהעבודה היה הקאפו עומד על המרפסת המוגבהת ומחלק משם מספר חתיכות לחם לכל כמה יהודים.כך היה זוכה לסימפטיה בקרב יהודי המחנה.”בכל זאת לב יהודי” טענו אחדים.

אני לא יצאתי לעבודה מפני שרגלי הייתה עדיין מגובסת.שראיתי את הקאפו הייתי מוצא משהו לעשות במכבסה. במכבסה עבדו: רבקה אונגליק ואשתו של יאנקל אייזנער. שהקאפו נכנס ,הוא אמר לי :אתה כבר עוסק בפוליטיקה? אני שולח אותך ישר לאושוויץ!

לקאפו ,הייתה במחנה אהובה – וואלע, בת של שוחט – במקור מזדונסק. היא נהגה לומר, כי היא חיה עם הקאפו כדי למתן אותו וכדי שלא יעשה צרות.היא נספתה במחנה בלעכהאמער בגלל אהובה.

ראובן שניעבער ה”קאפו” היה איש עולם תחתון מ’בנדין’ .היו שמועות כי לפני המלחמה הוא התערב על 5 פונט כי הוא יאכל צפרדע .הוא אומנם “לכד” אותה ולכן נשאר צרוד. במחנה קלובוצק הוא משתכר חיים טובים ,ושדד את החיים והמתים.

המחנה שלנו היה מחנה פתוח ,לא היה מגודר כמו מחנות אחרים.אסור היה לצאת החוצה.היינו חייבים להיזהר כדי לא להיתפס מחוץ למחנה.בעבודה היה לנו מנהל עבודה.אף גרמני לא שמר עלינו.חששנו רק שמא הקאפו ראובן ה”דוד” יגיע למקום העבודה.

במחנה בטשענסטאכוו היה גרוע יותר.יהודים נמלטו משם אלינו כאילו היינו ארץ מקלט יחידה. הקאפו היה רודף אותם .הוא היה מדווח עליהם למפקד המחנה שהיה מזמין אותם למחנה.

קבלנו ידיעות על כי בסביבת קלובוצק נמצאים פרטיזנים.כינסנו פגישה בה נטלו חלק :בערל שמולעוויטש.משה פייגע,אברהם ווייס,אברהם ענזעל וידל שפערלינג.החלטנו כי :בכל האמצעים ,עלינו להשיג נשק וכסף,לשלוח מכתבי איום ליהודים עשירים שגרים בעיר – לליזער פראנק רופא השיניים,יעקב אהרון בלוי וליהודים נוספים ולדרש מהם להביא  את הכסף למחנה הזאגאשע למקום בו שכבתי.בכסף זה נרכוש נשק.

 כעבור ארבע ימים ,ביום ראשון ,נסע העניעק שיליט, בשליחותנו לטרוסקאלאס. בערב מגיע למחנה ,בריצה ,פולני ובידו מכתב:חברה רחמו עלי, הצילו אותי, נעצרתי בטרסקעלעס  על יד המשטרה ואני עצור במרתף.יהודי המחנה הלכו למפקד המחנה וביקשו ממנו להציל את העניעק,הם הבטיחו לתגמל אותו על כך.אשתו של המפקד לא רצתה שיסע ,אך הוא רצה לנסוע. השאלה הייתה מאין ניקח סוס ועגלה .כאן בא לנו לעזרה ראובן אונגליק.

ראובן אונגליק עבד אצל נוצרי רומני בשם קוביאק.ראובן ביקש ממנו את הסוס.הגוי הצטרף למפקד המחנה ונסע עמו לטרוקאלאס.שם נודע להם כי העבירו את האסיר לפאשיסטניע.

מפקד המחנה נסע לפאשיסטאניע שם הציג את עצמו בפני המשטרה וטען כי בידם נמצא העניעק שיליט אשר ברח מהמחנה וכי הוא ייקח אותו חזרה למחנה שם הוא יתלה אותו כדי שכל היהודים יראו איך תולים אותו וכדי שלאחר מכן איש לא יברח מהמחנה.

הטיעון התקבל וכולם חזרו בשלום .

                             רומנים מתכוננים לערוך פוגרום היהודי המחנה

ספרתי בקשר לרומני בשם קוביאק,אשר גר בסביבה של קלובוצק.הוא לא היה הרומני היחיד באותה סביבה.מסיבה לא ברורה הושיבו הגרמנים את הרומנים הללו באותה סביבה.

אצל קוביאק ,שאותו הזכרתי כבר קודם ,עבד כעגלון- ראובן אונגליק אשר נישלח מהמחנה לעבוד אצל קוביאק בביאלע ,נסיעה ממנה לא שב. אשתו של קוביאק נסעה לביאלע כדי לברר מה ארע לבעלה,ושם נמסר לה כי הוא שב לביתו עוד באותו הלילה.גם במשטרה לא ידעו לאן נעלם קוביאק.

למחרת בבוקר באה הגויה (אשתו של קוביאק) למחנה ודרשה לראות את הוריו של ראובן אונגליק.היא דרשה לדעת מה קרה לקוביאק.אמו של ראובן ,חיה,בכתה ,תולשת את שערות ראשה ונשבעת שאינה יודעת דבר.הגויה יצאה ממחנה זאגאש והלכה לאזור הרומני להסית אותם לערוך פוגרום ביהודים,אשר רצחו את בעלה.היא סיפרה כי יהודי מהמחנה נסע עם בעלה לביאלע כדי להביא סחורה ואז היהודי השתכר ,רצח את בעלה וברח עם הסוס ועגלה לפרטיזנים.

הרומנים האמינו לסיפור והכינו עצמם ,ליום השלישי, לפרוגרום.במחנה היו כולם בפחד מוות.בני משפחת אונגליק בוכים  – לאן נעלם הבן -ומנגד נערכים הרומנים  לפוגרום ביהודים שבמחנה.

מפקד המחנה אינו נמצא,אך למפקד המחנות באזור קלובוצק ,נודע על ההערכות לפוגרום שמתכוונים הרומנים לערוך לנו.הוא הזעיק מפקד מחנה אחר כדי ש”יגן” עלינו.

ביום השלישי ,שכבר היו ערוכים להתנפל עלינו מגיע הגוי (קוביאק, ד.פ.)ומספר כי הוא וראובן, השתכרו וישנו בעגלה.הסוסים שהיו אמורים להוביל אותם לקלובוצק ברחו להם לבזשעזניצע וכשרדפו אחרים-עצרו אותם בגבול.אותו שיחררו ביום השלישי ואילו ראובן אונגליק נשאר שם. אביו של ראובן ואימו בוכים ומורטים שערות ראשם.הם מתקשרים עם גרמני מקומי( פולק דייטש).הם שילמו לו כסף רב כדי שיפעל להציל את בנם.הגרמני חזר עם מידע כי ראובן נשלח למחנה וויעלון.האימא נתנה לו שוב כסף כדי שיסע לוויעלון. משם הוא חזר והודיע כי ראובן נשלח לאושוויץ וכי אין מה לעשות.ההורים ביכו את בנם שסיים את חייו באושוויץ.

באוגוסט חלתה באלטשע זשולטאבראדע.נגשתי לקאפו ראובן שניעבער ואמרתי לו:מאחר שאיני יכול ללכת ולכן לא מסוגל לעבוד – אני אהיה שומר הלילה ,ועתה אקח מיד את הילדה החולה לבית החולים בקזשעפיץ.הוא הסכים. בבית החולים ,בקזשעפיץ ,פגשתי את גיסי יאסל. עוד אנו מדברים ולבית החולים נכנס הקאפו מענדעלע באנק כדי לערוך רשימה של היהודים החולים .הבנתי מה הייתה מטרתו.

                                       חיסול המחנה בזאגאזשע

חזרתי מיד לקלובוצק וסיפרתי על כך לחברים במחנה – ואמרתי כי יש לאמת את המידע.בלילה הייתי השומר.אמרתי לחברי למחנה כי כאשר יבואו הגרמנים –אסמן להם.בערל שעמולעוויטש ועוד מספר אנשים הכינו כלים ממתכת.מרדכי קלאפאק הגיע אלי מספר פעמים בלילה כדי לברר אם הכול שקט.הוא לא יכול היה לישון.

בלילה החלו הכלבים לנבוח פתחתי את הדלת ,הבטתי סביב,היה חושך מוחלט,ואיני רואה דבר.הערתי את חברי משה מרדכי קלאפאק,אך הוא אמר לי כי כאשר כלב אחד נובח –כל שאר הכלבים מצטרפים ונובחים. הוא טען שזה כלום.עמדתי בחוץ ,על השביל והקשבתי ,לא שמעתי דבר.אני לא שומע דבר,אך הכלבים ממשיכים לנבוח.אני לא שקט ,אין לי מנוחה ואני ממשיך להסתובב בחוץ בחצר.

פתאום קופצים פנימה גרמנים מעל לגדר.הם מכוונים אלי את הרובים. ” ידיים למעלה”. אמרתי להם כי אני שומר הלילה, אך אחד מהם רצה לירות בי מיד.אולם ,השני אומר לו ,עזוב אותו –שאל אותו היכן גר מפקד המחנה?.הראיתי את המקום בידי, אך הוא צועק אלי להרים את הידיים ולהסתובב עם הפנים אל הקיר.ספרתי את הדקות, חשבתי כי הוא עומד לירות בי ,אך כעבור זמן קצר ,מגיע מפקד המחנה ומורה לי להיכנס למחנה.

במחנה שוררת מהומה.כולם יודעים שזה הסוף ורואים את המוות .האנשים ארזו את אשר הכינו :כסף,זהב וכל מה שהם הכינו כדי שיוכלו להציל עצמם ברגע האחרון.הגרמנים הורו לנו להתלבש ולהתייצב בשורות ולהתכונן לפינוי.

נעכעלע שיליט ( לבית זיגעלבוים) אמרה לגרמנים:לאן אתם לוקחים לחסל  אותי והילדים? הירגו אותנו כאן. הגרמנים צוחקים.מובילים אתנו לקלובוצק לביתו של סקארפא.כמה הצליחו לקפוץ מעל לגדר ולברוח.מישהו מהנוצרים “מסר” על כך מיד לגרמנים אשר תפסו את היהודים.העמידו אותם עם הפנים לקיר ,חשבו שעומדים לירות בהם.אז הגיע לודוויג ה”שטורמאן פירער” ונתן פקודה –לא לירות.

בזמן שהיינו בחצר של סקאפא מוקפים בשוטרים,אספו שוטרים אחרים ,את היהודים ממחנות אחרים והביאו אותם למקום הכינוס.במחנה וורענטשיצע,ראו היהודים כי הסוף של המחנה מתקרב וברחו ליער. התקנאנו בהם.

בסביבות הצהריים הגיעו שני יהודים מהיער והודיעו לגרמנים כי היהודים מוכנים לחזור ומבקשים שיבואו לקחת אותם.הגרמנים נסעו עם שני היהודים ליער והחזירו את כול הבורחים.היהודים העריכו כי לא יחזיקו מעמד לזמן רב ביער.

בלילה שכבנו על האדמה.למחרת ,לפנות בוקר,הובילו אותנו לתחנת הרכבת.העמיסו אותנו לקרון ונשלחנו ליעד לא ידוע.