משה וויינמאן
לזכר הורי האהובים שנפטרו לפני המלחמה ולזכר אחותי, אחי והמשפחה שהושמדו .
היה זה ביום אחד בחודש יוני שנת 1940 .עבר עלי כמעט חודש בקו החזית .כאזרח צרפתי וכחייל בצבא ,הועברתי ,באותם ימים, לשם מצרפת.היחידה שלנו נסוגה באי סדר ובבהלה גדולה. ב 15 ביוני ,נפלנו למארב גרמני .שלחו אותנו למחנה בגרמניה, כשבויי מלחמה.כעבור 3 חודשים ,בספטמבר, ברחתי ממחנה השבי. השקפתי הפוליטית הביאה אותי להצטרף מיד למחנה הלוחמים בהיטלריזם – למחתרת. אלינו הגיעו הידיעות הראשונות המחרידות על האכזריות של הגרמנים ועל מעשי הרצח שלהם ביהודי פולין.
הפעולות האנטי היטלראיות ,בצרפת ,לא היו רבות בתחילה,אולם שונה היה המצב במה שנקרא אז ה “אזור החופשי ” ( תחת משטר וישי ד.פ.) . באזור זה היה הלחץ על היהודים קשה ,באופן יוצא מהכלל. תמיד היינו בסכנת מוות.
המשימות הראשונות של תנועת המרי נגד השונא, היו לזכות באהדת האוכלוסייה הצרפתית באמצעות קריאות אנטי היטלראיות ,ובאמצעות מגעים אישיים.בפני המחתרת היהודית עמדה השאלה של הצלה של אלפי ואלפי ילדים ,שנלקחו בחום לבתי צרפתים סימפאטיים – לא יהודים.הם הסתירו יהודים ,לעיתים תוך סיכון חייהם.
**************
לאור הצלחת הצבא האדום,היו התקיפות האנטי היטלראיות שלנו מגוונות ביותר,שינינו את שיטות הפעולה שלנו לעיתים תכופות.בחלקי נפל תחום עיסוק חשוב ביותר,נשאתי באחריות כבדה ביותר להשגת תוצאות טובות של התקיפות שלנו ולחיי חברינו.
במשך השעות רבות של תכנון המתקפות,בלילות הארוכים של שמירה,ראיתי באור טראגי ביותר את החורבן הגדול של יהדות פולין.את חורבן הבתים היהודיים בעיירות בפולין ובעיירת הולדתי קלובוצק.
כבר בגיל 15 שנה ,עת עזבתי את עיירת הולדתי,וכן באותם ימים טראגיים ובאותם הלילות,בקרב המחתרת הצרפתית במארב לאויב השונא, שוטטתי בדמיוני בעיירה ,ברחובותיה ובסמטאותיה. בדמיוני ,הצצתי לתוך הבתים היהודים ולתוך בית הורי , בהם התקיימו,בימים שמחים יותר ,חיים יהודיים מלאים על השמחות ועל עצב שבהם.
זכרוני התעכב על כל בית בעיר הישנה .הבטתי בבית הולדתי הישן ,ראיתי כל פינה בו .כמה זמן חלף מאז הייתי ילד ההולך לחדר כשלמדתי אצל דודל הסנדלר ,אצל הענעך או אצל איזשקע יאסע – המלמד עם הזקן הרחב היפה.לאחר מכן למדתי בבית המדרש.ראיתי את אבי היקר ואהוב ,שנראה כמו עסוק באריגת סרטים (לי קראו משה בנו של אורג הסרטים) ,שהיה נוהג לארוג על הנול סרטים שונים וצבעוניים .אבי ,בנוסף לעבודתו,עוד מצא זמן לא רק לומר תהילים ,אלא גם לעיין בספרים הקדושים ובגמרא ותוספות או ספרי דינים ומוסר .
היית יהודי הגון וירא שמים, אדם יקר צנוע והגון.חסיד אלכסנדר,שנסע ללמוד תורה אצל הרבי .אני רואה את אבי עטוף בטליתו,מעל לקיטל שלבש כשעבר ,כשליח ציבור ,לפני העמוד במוסף של יום הכיפורים.
אלה התמונות שחלפו לנגד עיני ,כשישבתי בכפר על גדת נחל ‘גאראן’ .בבית מבודד ,במרחק של 16 ק”מ מהעיר היפה והסימפטית טולוז ,בדרום צרפת.ממקום זה יצאו משמרות של פרטיזנים חמושים להגן מפני פשיטה של הגסטאפו.מסביב לילה אפל ואני עלול לאבד בכל רגע את חיי אך ממשיך במחשבותיי על קלובוצק.
לנגד עיני חולפות דמויותיהן של אחיי לוי ולייזר.שנים רבות חבשו את ספסלי בית המדרש. איחוליך ,אבי היקר ,התקיימו באופן חלקי .בנך לוי ,ניצל ושיקם עצמו לאחר החורבן,לאחר שאיבד את אשתו ושבעת ילדיו.הוא עתה רב ושוחט בסנטה פה ,בארגנטינה הרחוקה.רוצחי היהודים הגרמנים לא חסו על אחי השני ועל אחותי .לאן נעלמו גופותיכם ,איזה כדור קטלני קטע את חייכם?
עיירת הולדתי היקרה ,ממחנה הפרטיזנים הצרפתיים ,יוצאים אלייך געגועי –אל היהודים שחיו בך ועל דורות של חיי עבודה ודלות.עתה אני רואה אותך חרבה בלהבות.
אמי האהובה הינדה,כמו כל האמהות היהודיות הטובות,עבדה קשה.היא הייתה עסוקה יומם ולילה.בימי החורף הקרים היא התענתה בכפור ובקור בשוק,מהיותה המפרנסת של המשפחה וכדי שבעלה יוכל לעסוק בתורה.
הורי היקרים,שהתמזל להם המזל וחייהם הסתיימו במות טבעי,לא נחו מאוחר יותר בשקט על משכבם .מנוחתם הופרעה על יד הגרמנים הוונדאלים.הגרמנים הרסו את בית הקברות וחיללו אותו.כמה רצו הורי היקרים שאני ואחי נהייה יהודים נאמנים ושומרי מצוות ואפילו כי נהייה לרבנים.
מטרות פעילותי הפרטיזאניות ,נהיות נהירות לי יותר ויותר.האם חיי יקרים יותר מחייהם השרופים של אחיי היהודים ?
המאבק הוא קשה והסכנות גדולות ביותר .רק לפני יום נהרגו שלושה מחבריי היקרים כאשר ניסו לפוצץ אולם קולנוע, בו הוצג הסרט האנטישמי “היהודי זיס”. היו אלה שלושה לוחמים ,לא יהודים,שהיו אות ומופת לסולידאריות אנושית במאבק האנטי נאצי.יום לפני כן אסרו הגסטאפו את הרב של טולוז ,אזאנסקי. נפגשתי איתו רק מספר ימים קודם לכן בישיבה בה עבדנו תוכנית לגיוס כספים ,כדי לעזור משפחות פליטים נזקקות. יום יום אנו מקריבים קורבנות.כבר יותר מפעם אחת עלה בידי להתחמק ממצב מסובך ביותר ,אבל כמה זמן עוד ישחק לי מזלי.
יושב אני במחנה הפרטיזנים .אני ,משה ,בנם של הינדה ויעקב יצחק – עושה השרוכים\סרטים,וחש על גבי את כובד האחריות שהזמנים הקשים הניחו על כתפי,את השאיפה הבוערת בעוצמה לנקמה עבור הדם הנקי אשר נשפך.