אברהם גאלדבערג
לרבי הראשון שלי קראו ר’ משה יעקב ראזנטאל שהיה חסיד ראדאמסק ידוע.הוא היה גר ברחוב בית הכנסת ,מול בית המדרש הגדול.ה”חדר” בו למדנו היה בחצר ובו חלון יחיד שדרכו נכנס האור .החלון היה מופנה לאורווה של ר’ לייב זייבעל. מבעד לחלון נהגו ,הסוסים שבאורווה להביט ,במבט סוסים עצוב, ולשמע ל”לקול – קול יעקב של תינוקות של בית רבן” .
החדר בו למדנו שימש גם למטרות אחרות.הייתה בו מכונה לכבישת שמן מגרעיני פשתן,אותם הביאו החקלאים.הפסולת שנותרה אחרי הכבישה הוכנסה לתבניות מרובעות של עוגות ונמכרה כמזון בהמות.
לפני הימים הנוראים ,נשמעו מתוך ה”חדר” ,מנגינות התפילה של ראש השנה ויום כיפור.הרבי שלנו היה ידוע במנגינותיו והיה לו קול “מתוק”.בימים הנוראים הוא היה עובר לפני התיבה בקהילות בסביבה.הייתה לו מקהלה .כאשר היה שר עם המקהלה את “יראתי בפצותי” או את “ונתנה תוקף” (קטעי תפילה מתפילות הימים הנוראים ד.פ) היו יהודים באים בריצה לראות ולהתפלא.
ליד החדר בו למדנו ,היה חדר נוסף, בו היה בית המלאכה של הבנות של המלמד . הן עבדו שם כתופרות.גם הבנים שלו עבדו באיזה עיר גדולה בסביבה – למרות כול זאת היה המלמד שלנו עני ‘לא קטן’.
אנו ילדי החדר הרגשנו טוב מאוד אצל המלמד ר’ משה יעקב.אני זוכר את ההנאה שהייתה לנו מהסביבה הציורית,בה היינו: כמה עשרות מטרים מהחדר היה הנחל ולצידו כרי דשא נרחבים בהן רעו פרות.לא רחוק משם היה המטע של משה ברוך ,שבימי הקיץ היה מלא בתפוחים ובאגסים מפתים שלבנו חפץ.אולם,ליד המטע עמד ,כמו ליד גן עדן, “מלאך משחית “בדמותו של קאפל מענטיל החתן של משה ברוך.הוא רדף אותנו עד חורמה.אוי היה לילד שנפל לידיו.
פרט למטע ,היה לנו הילדים מקום נוסף לשובבות ,בו אני נזכר היום בתחושה לא נעימה.לא הרחק מה”חדר” של ר’ משה יעקב התגוררה פראדעל המשוגעת,אישה ערירית,אשר צעקותיה ההיסטריות רעמו ברחוב.אנו ילדי החדר נמשכנו אליה והדבר הסב לנו הנאה מרובה.
ר’ משה יעקב נחשב בקלובוצק כמלמד טוב. כאשר הורי הביאו אותי לראשונה לחדר,קבל אותי הרבי ברכות אבהית.מיד לאחר שלמדתי את האות הראשונה – התחיל ה”מלאך” לזרוק עלי סוכריות ובוטנים ,בכמות שהספיקה לי וגם לחברי הצעירים ושכתוצאה מכך קבלו אותי מיד לחברתם. בשמחה למדתי את האותיות הקדושות ולאחר מכן את המילים השלמות.ר’ משה יעקב עשה ממני ,די מהר “בחור עברי”- כלומר קורא עברית ולאחר חצי שנה נאלצתי לעזוב את החדר האהוב והטוב.
***
בחול המועד סוכות בא לביתנו ר’ איטשקע ,יהודי מגושם,שהיה כפי שקראו לו “כל בו מלמד”.אצלו למדו – חומש עם רש”י,מסכת בבא מציעא, לכתוב מכתב באידיש ואף רוסית.החדר היה נמצא ברחוב פאדקאמניצער, ממוקם עמוק בתוך החצר. זה היה חצי צריף חצי חדר, עם חלון קטן. ביום גשום היה המקום כמעט חשוך לחלוטין.גם כאן ,היה לנו לילדים מקור לשמחה ,אולם היא תמיד הופרעה באמצע.
הצריף החדר של ר’ איטשקע היה ממוקם בחצר חקלאית ,מלא בכלים חקלאיים.פרות היו עומדות ומעלות גירה.עגלים קטנים למדו לרוץ,בקפיצות מעל לאבנים וקרשים.הלימודים כאן –לא חדרו לנו לראש.נמשכנו לצאת אל החצר .אבל שניסינו להשתובב עם העגלים ,היו מגרשים אותנו באכזריות חזרה לחדר.
עקב לחץ של התלמידים הבוגרים יותר ,יצא ר’ איטשקע מהצריף ועבר עם התלמידים למקום אחר ששכר- חדר גדול עם שני חלונות.למקום הוכנסו שולחנות גדולים ולצידם ספסלים ארוכים.אבל גם כאן היה לנו, תלמידיו של ר’ איטשקע ,”שטן” שהפריע לנו ללמוד.ה”שטן” היה עץ אגסים בחצר מול חלון החדר,שהיה מלא בימי הקיץ בפירות עסיסיים, שהביטו בנו דרך החלון.בכל הזדמנות היינו מתגנבים אליו וקוטפים מהפרי הטעים.
אולם אוי היה לו לתלמיד אשר היה נתפס במעשה עבירה.ר’ איטשקע לא ידע רחמים.היו משכיבים את החבר’מן על הספסל מושכים לו את המכנסיים ור’ איטשקע היה מלקה אותו במספר מלקות לפי שיקולו. אחרי הוצאה לפועל כזו היה הרבי נשאר חיוור,הוא היה מתנשם בכבדות וביטנו הייתה עולה ויורדת.אולם העונש הכבד לא היה משפיע עלינו.המשכנו לקטוף אגסים ובכל פעם היו קרבנות חדשים.
כללית נחשב ר’ איטשקע לאחד מטובי המלמדים והיו לו יותר תלמידים מאשר המלמדים האחרים בקלובוצק.פרט ללימוד עסק ר’ איטשקע גם בייצור שקים ובמסחר.הוא נחשב ,בעיירה, למי שמתפרנס יפה.בהמשך , הוא קנה לעצמו בית פרטי ושם המשיך בעיסוקי המלמדות והמסחר.
ר’ ישראל לאפידעס שהיה יהודי פיקח בעל הדרת פנים וזקן פאטריאכאלי,היה המלמד השלישי שלי.הוא לימד אותי תורה.גם התלמידים וגם ההורים היו מרוצים ממנו.הוא היה המלמד היחיד בקלובוצק שלימד את תלמידיו עברית נקייה ואת פירושי המילים.ר’ ישראל לא הרשה לנו להבליע את התפילה.היינו חייבים לעצור בכל פסוק.
לר’ ישראל הייתה שיטה ללמד חומש ורש”י.היינו מתחלים ללמוד חומר ביום ראשון עד יום שלישי אחר הצהרים ואז היה התלמיד הטוב ביותר חוזר על כל החומר שנלמד.כולם הקשיבו ואז חזרו גם כל התלמידים על החומר כפי שעשה התלמד הטוב.כך ,שעד סוף השבוע ,למדו כולם את החומר עם רש”י.ביום ששי עברו על החומר עם טעמי המקרא וכן למדנו את “תרגום אונקלוס” מתורגם לאידיש. בקיץ היינו לומדים גם פרקי אבות.
החידוש בחדר של ר’ ישראל היה לימוד העברית כשפת דיבור.הוא השתדל ללמד את התלמידים מילים אשר ישמשו אותם לשיחה.כמו כן הוא לימד לכתוב מכתב באידיש.היה לו כתב יד יפה ודרש מהתלמידים לכתב כמוהו.גם העונשים בחדר של ר’ ישראל היו שונים .לא הייתה לו קאנטשיק ( שוט קצר ד.פ.) אלא שני סרגלים ,אחד עבה ואחד דק.על עברה קלה ,הכה ר’ ישראל על יד התלמיד בסרגל הדק.עונש חמור יותר היה מכות על הגב עם הסרגל העבה.למרות העונשים הקלים הייתה המשמעת בחדר וההתנהגות (דרך ארץ) מחוץ לחדר ,חזקה באופן יוצא מהכלל.
ר’ ישראל לא היה למדן ,הוא לא לימד גמרא.אך מה שלימד את תלמידיו –הוא לימד בשלמות.הוא השתדל ללמד את תלמידיו את היהדות היומיומית.פרט ללימודי חומש,רשי,עברית,לכתוב מכתב באידיש,ולקיים מצוות כמו” כבד את אביך ואת אימך” “ואהבת לרעך כמוך” הוא הטמיע בתלמידיו את האהבה לתפילות. לפני כל חג הוא היה לומד עמנו את ה”יוצרות” והפיוטים מתוך המחזור .היינו חייבים לדעת לקרא בדיוק כמו “אשרי” ולהבין כל מילה.
פרט להדרת הפנים שלו השפיע עלינו ר’ ישראל עם המקטרת הארוכה שלו.לפי הדרך בה נשף ידענו מה מצב רוחו של הרבי שלנו.אם הוא עשן במהירות ידענו כי סערה מתרחשת לבוא וכל ילד השתדל שלא להרגיז את המלמד.
אחרי שלמדתי את התורה מר’ ישראל ,עברתי לחדר של ר’ מאיר,החתן של ר’ שלמה דוד הירש השוחט.הוא היה יהודי חרד בעל ידע רב ביהדות ,בעל דיקדוק,ולא לימד תנ”ך.התלמידים שלו כבר היו נערים בוגרים,אני הייתי הצעיר ביניהם.בחדר הייתה גם תלמידה –חנה ביתו של המלמד , שלימים הייתה למורה מפורסמת.
התקופה בה מדובר הייתה תקופת מלחמת העולם הראשונה .הגרמנים צבאו על שערי העיר וורשה.המלמד שלנו ,פרט ללימודים הרגילים ,נתן לנו שיעורים בהילכות אסטרטגיה והסביר לנו את מהלכיו של “הנסיך לאופורד מביירן”.ר’ מאיר עורר בנו גם את זכר “שיבת ציון” אותה הסביר לנו על פי דרכו.
מהחדר לישיבה
ר’ מאיר ,חתנו של ר’ שלמה דוד הירש השוחט היה המלמד האחרון שלי.אחריו הלכתי לבית המדרש ,לישיבה אשר נוסדה אז בקלובוצק.בישיבה למדו ,בדך כלל,בנים של בעלי מלאכות והחנוונים בקלובוצק.היה לי צפוף מדי בישיבה.הלימוד היה יבש ואותי הפסיקו לעניין הסוגיות של “ביצה שנולדה ביום טוב או שלא נולדה”. למדתי שם כדי לרצות את הורי אשר רצו כי אהיה למדן.
ישבו ולמדנו בישיבה ובליווי המנגינות העתיקות למדנו את “אמר רבא ואמר אביי”.השכמנו מוקדם מאוד בבוקר ועד שעת ערב המאוחרת למדנו בבית המדרש.לעיתים קרובות היה הרב אדער ,ומלומדים אחרים ,בוחנים אותנו. מה”גארטל” -אבנט- לא נפרדתי אף פעם.הקושי שלי היה בלימוד עצמי ללא עזרת הלומדים המבוגרים יותר.פרט ללימודים, היינו עסוקים בטיפול גם בענייני הישיבה: לאסוף את התרומות שנתרמו בעת אזכרת הנשמות לסדר את המנורה ליום השנה של ר’ יאנקעלע,לקשט את בית המדרש לקראת “יומא דפגרא” וכדומה.
עם יסוד החדר “יסודי התורה” אשר נוהל על ידי ר’ זישע בארנשטיין ,תלמיד חכם גדול נוח לבריות התפרקה הישיבה הקטנה.חלק מהתלמידים של בית המדרש לבחורים עברו ללמוד בכתה הגבוהה של “יסודי התורה”.הרבי שלנו היה ר’ אברהם קאנאפינצקי ,יצרן וסוחר שהיה תלמיד של ר’ יאנקעלע . היו לו פנים סגפניות והוא לא חייך אף פעם.אבל לימוד הגמרא אצלו תפס אותי. התלמידים שלו היו נבחרים מבין התלמידים הטובים ביותר בעיירה.ביניהם היו שני הבנים של הרב-שמואל ובינעם,הבן של מורה ההוראות ומבני משפחת דודעק.
ר’ אברהם ,למרות קשיחותו לא הרים את ידו על אף תלמיד.מבט חטוף או מילה היו מספיקים כדי שנתמיד בלימוד.כאלה היו המלמדים שלי,אצלם למדתי תורה עם דרך ארץ,שנשארו עמי לכל חיי.