העבודה במתפרה


משה פייגע

לפנות ערב הגענו למחנה בלעכאמער. חלק נבחרו כדי להישלח למחנה אנאבערג.אני מצטרף לקבוצה המונה 30 איש.באנאבערג שהיתי בערך חודשיים ,יחד עם לוי מענדלעוויטש בן אחותי.שוחחנו על מצבנו והגענו למסקנה כי הוא בכי רע וכי אין לנו מה להפסיד, החלטנו כי אם יהיה טרנספורט נצטרף אליו.אולי נמצא מישהו מהמשפחה. אכן,תוך זמן קצר נבחר טרנספורט ואנו הצטרפנו  אליו.נסענו למחנה קלעטענדארף. שם פגשנו יהודים מהמחנה בקלובוצק.

ל’קלובצק’רים ” היה שם של אנשים נוראים.הלשינו עליהם כי הם מתכוונים לברוח.זקן היהודים בעריש, כינס אותם בצריף אחד ובלילה נעל אותו.היהודי שהלשין התחרט על כך ,אך כבר לא יכול היה לשנות דבר.

שהגעתי למחנה ,מיד הזהירו אותי שלא לומר שאני מקלובוצק ,אלא מלאדזש.עניתי להם כי אני אכן מלאדזש, כיוון שהייתי שם מספר שנים.

כול בוקר נערך מסדר. קראו למספר אנשים שנשלחו לעבוד במחנה הברזל. לי היה קשה לשאת את מוטות הברזל. פניתי לזקן היהודים והודעתי לו כי איני יכול לשאת את הברזל עקב רגלי השבורה.הוא הודיע על כך לקאפו והודיע לו כי אני אעמוד על העגלה ואגיש משם את הברזל.אבל גם זאת לא יכולתי לעשות.למרות זאת  הלכתי לעבודה ברגל מרחק של מספר קילומטרים.עבדו איתי פנחס ניעדזילא ולעווקאוויטש. באופן בלתי צפוי השתפר מצבי .יום אחד נגש אלי מרדכי פרענק ומבקש ממני שאכין לו זוג מכנסיים.עניתי לו כי אם המייסטר (אומן – האיש המקצועי – ד.פ.) של המתפרה ירשה לי –אתפור לו זוג מכנסיים.המייסטר הרשה לי והכנתי את המכנסיים .כשראה המייסטר כי אני יודע לתפור, הורה לי להשאיר את המכנסיים ולתפור זוג גם לאחראי.כך התחלתי לעבוד במתפרה.בבוקר הייתי הולך לעבודה עם כל אנשי המחנה ובערב הייתי הולך למתפרה. בגלל העבודה הנוספת קבלתי מספיק אוכל .התחלקתי באוכל עם לוי מענדלעוויטש בן אחותי. לבסוף לקחו אותי לעבוד במתפרה באופן קבוע.

קבלתי ידיעה מבלעכאמער על חיסול כל הילדים .לא רציתי לספר על כך ללוי על כי אחיו כאסקעל אינו בין החיים יותר.

שוב שלחו טרנספורט מהמחנה שלנו.לא הצלחתי להשאיר את לוי איתי. הוא אמר לי ” דוד משה ,אל תיקח ללב,אני הולך עם גורלי,אולי אפגוש משהו, את אימא ,אבא,אחות”.הטרנספורט מנה 700 איש ובמחנה נשארו רק 130.

בקלעטענדארף לא היה לי רע.עבדנו אצל הוויימאסטערים .ארגנו קבוצה משפחתית וייצרנו קשר עם שני ווייכמאסטרים( שומרים) מברעסלאוער לאחד מהם קראנו “סבאל’ה, הוא היה סוציאל דמוקרט זקן.הם אמרו לנו כי אם יגיעו גזרות קשות נגדנו  הם יעזרו לנו. הם אמרו כי יציתו צריף וזה יהיה הסימן כי עלינו לברוח.

לא רחוק מאיתנו היה מחנה מארק שטאדט. המחנה חוסל ושלחו אלינו את האנשים שהיו בו עם הקאפוס שלהם: לעיבלע באסאק ו הערשעל מוק.שני “יהודי הפקר” מבענדין.קבוצת  בעלי מלאכה שונות:סנדלרים,חייטים ,כובסים-עובדי המכבסה ,הודיעו לזקן היהודים על רצונם לנקום בקאפו’ס “הזרים” אשר הכו את אחינו. הוא ענה לנו “עשו, אני לא יודע מכלום”. הכינו את הקאפו’ס מכות נמרצות והם רצו להתלונן ל”וואכע”.שם הם פגשו בדיוק את האנשים איתם היה לנו קשר .הקאפו’ס קבלו גם מהם מכות הם ושולחו משם למחרת ,לפנות בוקר ,בטרנספורט.

                                         במחנה עינויים –(קאצעט)

בחודש אוקטובר הקיפו אנשי ס.ס. את המחנה.נשלחנו למחנה וואלדענבערג. שם אולצנו להתפשט עירומים ובמקום הבגדים שלנו קבלנו סמרטוטים דקים כנייר. כל שהייה לי נלקח. לא כאבו לי המכות שקבלתי ולא הבגדים שנלקחו כאב לי רק על התמונות של אשתי וילדי.על כך הייתי עצוב .לחשוב,לא היה זמן בקאצעט. הלכנו לעבודה.

אנשי ה”וואכע” הכו את ההולכים בסוף הטור.העבודה הייתה קשה מאוד.שמפקד המחנה ,שראמער היה בא לאתר הבניה,הוא היה לוקח לבנה ומכה למשהו בראש .כשהדם ניגר. שאל המפקד את האסיר – מי עשה לך זאת? שהקורבן ענה לרוצח כי אינו יודע, היה הרוצח צוחק ומסתלק משם שמח .

שהגענו למחנה הורה לנו  המפקד ,שראמער,  ליפול.נפלנו עם הפנים בשלג.הוא הורה לנו לקום –ושוב ליפול.כך שכבנו זמן ממושך בשלג ,כשהוא דורך על ראשינו ,עם רגליו נעולות במגפיים כבדים ,דוחף את הפנים לתוך השלג.לאחר מכן הורה לנו לקום ולפול על הגב וחוזר חלילה.לא היה לנו לא יום ולא לילה.חייבים היינו לעבוד בפרך ,לאכול ולישון- בלבד.

הוא הנהיג “פרמיות” שהיו האסון הגדול עבור האנשים.הפרמיה הייתה ארוחת צהריים מימית ו 5 חתיכות סיגריה.היו שם מעשנים כבדים ,אשר ויתרו על מנת הלחם היומית שלהם עבור סיגריה בודדת.אנשים אלו התנפחו מחוסר במזון .הנס היה שזה היה כבר סמוך לשחרור.

נגש אלי חבר אמר לי:עלה בידו ל”ארגן” קצת תבן וסובין  מתוך שקי האבוס של הפרדות,בזמן שהן אכלו.הוא הכניס זאת לקופסא עם מים ועל שם לבשל על האש  – אך עתה הוא צריך לחזור למחנה בטרם אכל .הוא היה צריך לחזור למחנה ולהתייצב למסדר לספירה ועכשיו יגלו כי משהו חסר.כשייתפס יהיה גורלו מר.יעצתי לחברי להיפרד מהמאכל ולחזור למחנה.

פחדנו שלא ישלחו אותנו בטרנספורט.כבר שמענו כי מי שנשלח – נרצח בדרך.היו שמועות שהרוסים קרובים ומי שיחזיק מעמד בצרות יזכה לשיחרור.

ב 4 במאי מגיע מפקד המחנה לשער המחושמל ,זורק פנימה את המפתחות ומודיע כי זקן היהודים ימסור לנו פרטים .הוא עם אנשי הוואכע שהיו בשער נמלטו.

ב 5 במאי בשעה 4 ו 15 דקות,לוקח הקאפו הראשי 30 איש מאיתנו ,נדחפתי פנימה ביניהם.הוא מודיע לנו כי ה”אובערשארפירער” היה טוב ליהודים ולכן נכניס אותו למחנה ונסתיר אותו.הוא היה גר בקרוון ליד המחנה.

אמרתי לאנשי המחנה: –הוואכע ומפקד המחנה אינם,אל תפחדו מהקאפו בערעק מיאוואזשנע.

אני קורע מעלי את החולצה השחורה,שהייתה פעם לבנה,אני מחבר אותה למוט.אני הולך קדימה  ,אסירי המחנה אחרי,הקאפו פוחד לעורו. הטנקים הרוסיים מגיעים ,טנק אחד נעצר .חייל הצבא האדום שואל ” אילו מין אנשים אתם?”. היה בינינו אחד שדיבר אנגלית ספרדית ורוסית והוא מסביר שאנו אנשי ה”קאצעט”.הם זרקו לנו לחם ושומן ונסעו הלאה.האנשים רצו ישר לרחוב ,הגרמנים ,”הגיבורים הגדולים”, ברחו מפני הרוסים והשאירו לנו הכול.

האסירים המשוחררים נכנסו לחנויות אכלו שתו וחזרו למחנה.אולם,האוכל ,למי שכבר לא היה רגיל לאכול –הזיק מאוד.הרבה חלו, לא מעט נפטרו.אני ברחתי מיד.לקחתי מגרמנים זוג אופניים ורכבתי עד ברעסלאו.

בברעסלאו פגשתי חבר שהיה לו חדר והוא הציע לי לגור עמו שם,שכן לטשענסטאכוו אי אפשר היה לנסע.קבלתי את הזמנתו. בבוקר יצאתי לרחוב וראיתי שלט המודיע על מקום משרדי “הוועד של ה פ.פ.ר. (מפלגת העבודה הפולנית – קומוניסטים).נכנסתי למשרדי הוועד והצעתי את עזרתי. קבלתי רובה ואחר כך אקדח.שני גרמנים ,ווייס ופרענצעל, אשר הזדהו כקומוניסטים- הראו לנו היכן מתחבאים נאצים.הוצאתי אותם ממחבואם ונקמתי בם את נקמתי.

אוכל קבלתי ב”סטלווקע” המסעדה הרוסית .כסף לא היה לי. אחרים התחילו כבר לעסוק במסחר . לי זה כלל לא נגע.אני שמרתי על המקום של הפ.פ.ר. וחיפשתי נאצים גרמנים.

פגש אותי מכר מטשענסטאכוו ומסר לי דרישת שלום מאחי פישל ומאחותי.שלחתי להם מכתב.אחי פישל בא אלי.נתתי לו את הרובה כדי שישמור במקומי על הפ.פ.ר.ואילו אני נסעתי לטשענסטאכוו כדי לפגוש את אחותי לאה ,בן דוד וגיסה.

בטשענסטאכוו ,הכרתי אישה אשר בקשיים רבים ,החזירה לעצמה את ילדתה בת ה 5 מהפולנים.היא הייתה לאשתי.

כולנו ,אחותי ,אשתי,בן הדוד והגיסה ,נסענו לווראצלאוו ושם יחד התארגנו בדירה.באותו בית התגורר גם אחי פישל.אליו באו בלומה ראזין ,מנדעל ראזין ויעקב אהרון בלוי.כך סידרנו  לנו סביבה משפחתית.

שנה אחרי המלחמה נודע לנו כי אחינו ,יעקב, גר בגרמניה.החלטנו לנסוע אליו.בגרמניה עסקתי בפעילות ציונית  ובשנת  1948 עליתי לארץ ישראל.