יצחק שפערלינג

יחד עם אחי,עבדנו במחנה ‘נידערקירכן’ בסלילת פסי רכבת. המחנה היה בן 250 איש מקלובוצק, קזשעפיץ, והסביבה. עבדנו שם שלשה חדשים עד שהמחנה נעזב ואותנו העבירו ל’מארקשטאט’ (בשלזיה תחתונה). במחנה זה היו שלשת אלפים יהודים.

גם שם עבדנו קשה מאוד בבניית בתי חרושת לנשק.

בחודש ינואר  1943 נשלחנו למחנה ריכוז “פינף טייכן (חמישה נחלים),לא הרחק ממארקשטאט.כאן החלו הצרות האמיתיות.בשעה 4 לפנות בוקר ,בקור הגדול של החורף הוציאו אותנו החוצה לרחוב.עמדנו שעות עד שיצאנו לעבודה.עבדנו עד 12 בצהרים .סבלנו עינויים שונים כמו בעבודה במארקשטאט. באותה שנה, 1943 , נפטר במחנה אחי ,אהרון מאיר. לא ידעתי אפילו לאן נלקחה גופתו. נשארתי לבדי,בודד,ללא כל מידע על משפחתי.במחנה זה היו גם יהודים נוספים מקלובוצק.

בשנת  1944 ,נשלחתי ,עם יהודים אחרים מקלובוצק, למחנה ‘ויסלברג’. שם עבדתי יחד עם : ליפע בירנבוים,שלמה בירנבוים,דוד מאסס,מרדכי ווייסמאן ונחמיה ווייסמאן.

העבודה שלנו הייתה ריסוק אבנים.הגרמנים ששמרו עלינו קבלו את ארוחת הצהריים שלהם ממטבח צבאי שהיה במרחק של 3 ק”מ ממקום העבודה. את כלי האוכל שלהם הם הורו לנו לקחת למטבח.לקחתי את הכלים והלכתי למטבח.באותו הצריף ליד המטבח היה מחסן של תפוחי אדמה. נכנסתי לשם ולקחתי מספר תפוחי אדמה בשקית ,כדי להשקיט עמם ,ולו במעט ,את העינוי של הרעב המתמשך.פתאום נכנס למחסן הטבח,איש ס.ס.,ופקד עלי להחזיר את תפוחי האדמה.הוא נעל את הדלת עלי וחזר תוך זמן קצר עם אדם נוסף. הוא דקר אותי עד זוב דם…ואז פתח את הדלת והורה לי לצאת. ברחוב הוא הכה בי שוב על הראש ,עם מוט ברזל.ברחתי מספר מטרים ונפלתי,מעולף ,על האדמה שדמי זב כמים.

זמן רב שכבתי על האדמה,כשהתאוששתי קצת,התחלתי לחזור לאזור העבודה.

חברי , ראו כי אינני חוזר,לאחר זמן כה רב,שלחו אחד מהם לחפש אותי.הוא פגש אותי בדרך הולך במצב כזה ,כשאני כולי מכוסה בדם.הוא הביא אותי למקום העבודה .החברים נתנו לי בגדים להחלפה,ואחרי העבודה החזירו אותי למחנה.במחנה הייתה  ועדה שנועדה לאתר את האנשים החלשים כדי לשלח אותם לאושוויץ.”הסלקציה” התקיימה באופן הבא :כולם הסתדרו בשורה והיו צריכים לעבור בריצה לפני הגרמנים .בצורה זו הם איתרו את החלשים שלא היו מסוגלים לרוץ.באורך נס ,עברתי מול עיניהם מבלי שהבחינו בי ,למרות שלרוץ לא הייתי מסוגל ,וחזרתי למחנה.

חבר שלי ,ליפע בירנבוים,לקח אותי לרופא המחנה .הרופא נתן לי זריקה ,הורה לי לחזור לצריף שלי,כיוון שאין לו מקום פנוי עבורי בחדר החולים.הוא אמר לי שלמחרת מוקדם בבוקר אשוב אליו.

הלילה עבר עלי כחלום בלהות. לא יכולתי למוצא לי מקום ,לא יכולתי לשבת ולא יכולתי לעמוד,לא יכולתי לשכב ולא יכולתי לישון מהפצעים שנגרמו לי על ידי הרוצח.עד שכבר ראיתי את אור יום ,יצאו לי עיני מחוריהם. שהאיר היום הלכתי אל הרופא ששלח אותי לחדר החולים.

חודשיים שכבתי שם מבלי יכולת לזוז מהמקום.לא קבלתי כל תרופה לריפוי הפצעים שלי ,אולם למרות זאת הצלחתי להתאושש קצת.כששוב הייתי מסוגל לעמוד על רגלי,נשלחו משם למקום אחר.

ממחנה ויסלבורג הלכנו ,רגלית, מבוקר עד שעת לילה מאוחרת.בדרך חלפנו על פני שדות ויערות עד שהגענו ,בשעת לילה מאוחרת ,לכפר גרמני.בבוקר אולצנו להמשיך וללכת ונלקחנו לכפר אחר שם כבר נשארנו ,בשדה פתוח בשתי סככות ריקות.

שכבו בצפיפות, כמו סרדינים .נשארנו במקום ששה ימים כשרבים מתים מרעב ומקור.

לאחר ששה ימים המשכנו לנדוד.הובלנו אל תחנת רכבת,במרחק 15של  ק”מ מהכפר. הגרמנים הודיעו לנו כי מי שאינו יכול להמשיך ללכת או שהוא חלש,רשאי להישאר בכפר.

אני כבר לא הייתי במצב שבו יכולתי להמשיך ללכת ,אבל ידעתי כי מי שיישאר בכפר יחוסל.בשארית כוחותיי המשכתי ללכת ,עד שהגענו אל תחנת הרכבת.שם הם דחסו אותנו לתוך קרון משא פתוחים , 70 איש בקרון.כך נסענו בקור המקפיא מספר ימים ולילות שרבים נופחים את נשמתם מרעב ומקור.את גופות המתים השליכו הגרמנים החוצה לתחנה אליה הגענו.

בנסיעתנו עברנו את צ’כוסלובקיה .הצ’כים זרקו אלינו ככרות לחם לקרונות.אולם המרצחים הגרמנים לא נתנו לצ’כים להתקרב לקרונות ,כך שמי שהצליח לתפוס חתיכת לחם היה מאושר.האנשים קפצו אחד על השני כדי להשיג ולו חתיכת לחם קטנה.

לאחר נסיעה של מספר ימים ולילות ,הגענו למחנה ריכוז ליד אוסטריה,מקום בו התחיל הגיהינום  שלנו . הגענו למקום בבוקר .המענים הוציאו אותנו החוצה ושם עמדנו בשלג ובקור ,תחת כפת השמים ,עד צהרי היום למחרת. רבים לא החזיקו מעמד,ומתו מהרעב והקור.גופותיהם נשארו מוטלות במקום.כאשר אחד המעונים בקש מעט מים ,ענה לו אחד ה”קאפו” : בין כך או כך אתה נגמר ,בשביל מה אתה צריך מים? .הקאפו’ס עם אלות גומי בידיהם,היו מכים באומללים ששכבו על האדמה בשלג , כדי לבדוק מי מהם חי ומי מת. לא האמנתי כי אצליח לצאת חי מהגיהינום הזה.

למחרת הובילו אותנו לצריף רחצה, שם התרחצנו במים קרים.משם נלקחנו לצריף ,בו שהינו שבועיים וסבלנו מעינויים נוראים.יום יום היו מריצים אותנו החוצה לרחוב ,בקושי לבושים,שם עמדנו בשלג ובקור הגדול.

לאחר שבועיים הוציאו אותנו לעבוד.העבודה הייתה בנית מנהרה בהר ,במשך 12 שעות ביום וגם בלילה.כשהיינו חוזרים למחנה ,היו מריצים אותנו ממקום למקום.קבלנו  100 גרם לחם שחור ,קצת מים שבושלו בקליפות תפוחי אדמה.זאת הארוחה היחידה שקבלנו ביממה.לא היה בזה  כדי למנוע מאיתנו את המכות.בכל בוקר נימנו עשרות מתים,האנשים נפלו כזבובים.הקרמטוריום שבמחנה,עבד יום ולילה.זה היה מחנה בו שהו ארבעים אלף איש בני לאומים שונים. היינו מנותקים מהעולם החיצון. גם מספר יהודים מקלובוצק נפחו שם את נשמתם.למרות שנחלשתי מיום ליום,הצלחתי להחזיק מעמד עד השחרור.

היה זה ב 6 במאי  1945 ,כאשר שוחררנו בידי הצבא האמריקאי .לא האמנו למראה עינינו ,מרוב שמחה  לא ידעתי מה לעשות עם עצמי.הייתי גופה מהלכת ולא הייתי מסוגל לעמוד על רגלי.שקבלנו אוכל מאמריקאים ,חלינו כולנו ,כבר לא היינו מסוגלים לעכל את האוכל .רבים מתו לאחר שאכלו לשובע. אני הצלחתי להתאושש לאיטי וחזרתי לקבל צורת אדם.