אברהם ווייס ,תל אביב

אני עצמי אינני יליד קלובוצק.אולם אבי,אלחנן ווייס,נולד בה. רצה הגורל וזמן נכבד משנות המלחמה הנוראות שעברו עלי ,היו בעיר הולדתו של אבי.נישאתי בקלובוצק לדארא שפערלינג, בתו של העסקן המקומי ברוך שפערלינג.

הגעתי לקלובוצק בשנת 1942 לאחר שניצלתי ממוות בעת חיסול יהודי עיירת הולדתי ב’פייענטשענע’ והרס המקום עצמו. בריחתי הייתה קשורה למותם האיום של 12 יהודים מ ‘פייענטשענע’ אשר נעצרו בידי הגסטאפו ב’וויעלונער’ והובלו לגטו לודז’ ושם הוצאו להורג בתליה*.גם אני הייתי בין אותם העצורים ,אולם עלתה בידי הזדמנות להימלט.

יצאתי את גטו ‘פייענטשענע’ והתחמקתי ועברתי דרך מה שקרוי ה”גבול” שהקימו הגרמנים בין האזור הכבוש לבין ה” גענעראל גוווערנעמענט”. מי שנתפס עובר את ה ‘גבול’ ,הוצא להורג בירייה ,ללא דין ודברים .כאשר הגעתי ל’ראדומסק’ ,שהייתה בתחומי ה גענעראל גוווערנעמענט ,נודע לי כי גטו ‘פייענטשענע’ כבר חוסל.גם בראדומסק החלו לדבר על חיסול צפוי,אולם ,רבים האמינו כי הגרמנים שולחים את היהודים לעבודות במקומות שונים בגרמניה או במחנות.

בראדומסק,יצרתי קשר עם צעירים אשר ,כמוני,לא האמינו כי בכוונת הגרמנים לשלוח אותנו לעבודות.אנו כבר הבנו כי הגרמנים החייתים ,מובילים את היהודים למוות.התארגנו כקבוצה ,ויחד השקענו מחשבה כיצד להציל את עצמנו מידי הגרמנים.הקבוצה כללה פליטים מעיירות שונות ,שמהם כבר סולקו וחוסלו היהודים,ושכל אחד נשא עמו את התמונה הזוועתית של אובדן קרוביו שאינם עוד.

יצרנו קשר עם פולנים,אשר סיפקו לנו מסמכים מזויפים.אולם ,מה יכולנו לעשות עם מסמכים אלה? אין פולני שיסכים להכניס אותנו לביתו. הם פחדו לחיי עצמם ולשלום בני ביתם.ידידינו הפולנים יעצו לנו להגיע בחשאי לקלובוצק,שם קיים יודענראט ,אשר הוקם אחרי חיסול הגטו בקלובוצק.היהודים עובדים שם,ולא אונה להם כל רע….

במקרה נודע לנו משוטר פולני,כי למחרת עתיד להתרחש חיסול גטו ראדומסק.לא נותר זמן למחשבות ,היינו חייבים לפעול מיד כדי להינצל.התפצלנו לקבוצות קטנות ויצאנו בשלום את הגטו.הקבוצה שלי מנתה ארבעה גברים ושלוש נשים.

עשינו את דרכינו דרך היער.בשעות היום הסתתרנו ובלילות חיפשנו כפריים שירחמו עלינו.בכפר ‘וועוויעדקא  וואלא’ פגשנו איכר טוב בשם ‘באראנקע’. הוא היה עבורינו מלאך והסתיר אותנו במשך ארבעה שבועות בעליה הגג שלו.הוא דאג לנו לאוכל ,וקיבל תשלום רק עבור ההוצאות שהיו לו.טוב ליבו הינה חידה עבורי עד ליום זה.לא יכולנו להמשיך ולהישאר אצל ‘באראנקע’ כיוון שסיפר לנו כי אנשים רעים בכפר החלו כבר לרחל עליו כי הוא מסתיר “זשידעס” (יהודונים).

יצאנו שוב לדרך לכיוון קלובוצק,שם היה ה’יודנענלאגר’ בר המזל בו” יהודים עובדים ואיש אינו פוגע בהם לרעה”. המרחק מהמקום בו היינו ל “מקום בר המזל ” היה 80 ק”מ .בסכנת נפשות גדולה הלכנו יום ולילה ,באזור נקי מיהודים.לבסוף הצלחנו להגיע ליעדנו.הגענו למחנה “בר המזל” בקלובוצק.ליהודי המחנה היה כבר ידוע מה קורה לאחיהם ב’טרבלינקה’ והם היו דרוכים ומבוהלים מפני הסוף הצפוי להם.

במחנה ארגנו קבוצה ,יחד עם בני קלובוצק.עשינו מאמצים ליצור קשר עם פרטיזנים פולנים.אולם,נודע לנו כי באזור זה פועלת רק ה-א.ק. (ארמיא קראיאווא – צבא יבשה פולני סודי,עליהם נמנו גם שונאי היהודים המושבעים), לא היה לנו אמון בהם .שאיפתנו היחידה הייתה להשיג נשק,כדי שנוכל לקיים התנגדות לגרמנים כאשר יבואו אלינו לחסל את הגטו.

קבוצת ההתנגדות שלנו מנתה את החברים מקלובוצק:משה פייגע,אברהם אנזל,בערל שמולעוויטש,פתחיה צנצענאטוס,שלום אונגליק,העלא מאמטל ואשתי דארא שפערלינג.החברים מאנשי פייענטשנא היו:יידל שפערלינג,אברהם ליבערמאן,כעמיע קוטנער,דוד ויוסף שוויערטשעווסקי,שמואל יאבלאנסקי,ישראל ליפשיץ,חיים  זילבערבערג,יהושוע קרימאלווסקי,אברהם ווייס וקבוצה אשר כונתה על ידנו “בונקעראווצעס” כיוון שחברי הקבוצה הסתתרו בבונקר של פולני.אני העברתי אותם לקלובוצק למחנה העבודה.

בסופו של דבר ,עלה בידה של קבוצה זו ,ליצור קשר עם פרטיזנים פולנים.אולם לפני שעלה בידנו לחולל דבר מה  – היגיע הסוף. באחד מלילות חודש יולי 1943 ,שהכול ישנו,הוקף המחנה על ידי אנשי ס.ס. .לפנות בוקר הובלנו כולנו,תחת משמר כבד לחצר תחנת המשטרה בקלובוצק.למקום זה אספו הגרמנים את היהודים מהמחנות בסביבה.שכנו שם אותו כל אותו יום והלילה אחריו והמתנו עד שהגרמנים יסיימו עם קורבנותיהם היהודים.

הקבוצה שלנו ידעה שיש להתכונן לקראת הדרך האחרונה לאושוויענטשים (אושוויץ).שקלנו כיצד לפעול- איך ניתן להשיג נשק?כיצד ניתן להציל את הנשים והילדים.הגענו למסקנה ,שאנו חסרי יכולת לפעול והחלטנו כי כל אחד ינסה לפעול להינצל כמיטב יכולתו.

באחד הימים,בשעות הבוקר המוקדמות,דרשו הגרמנים לשלח אליהם עשרה אנשים כדי שיביאו לחם לכל האסירים.עשרה אנשים מחברי קבוצתנו התייצבו לעבודה זו.הכוונה הייתה לנצל את ההזדמנות ולברוח.בליווי של אנשי ס.ס. הובלנו חזרה אל המחנה .שלושה מקבוצה זו ,אני, אברהם ליבערמאן ונחמיה קוטנער קפצנו מעל לגדר.האחרים נותרו נטועים במקומם בבהלה .אנשי הס.ס. רדפו אחרינו והחלו לירות.שני חברי הצליחו להיעלם,אולם ,אותי הצליחו לתפוס ולהכות אותי מכות רצח.

שכבתי חסר אונים וחיכיתי למוות.בינתיים הגיעו שני יהודים ,אשר ביקשו מהגרמנים שייקחו אותם כיוון שבלאו הכי אין להם לאן ללכת.איש הס.ס. “הזמין ” את שני היהודים למחנה ושם החל להכות אותנו ,השלושה,מכות רצח. שני היהודים החבולים ומותשים ביקשו כי יירה בהם.אולם, הגרמני נהנה יותר לענות אותם.

בינתיים הגיע קצין ס.ס. גרמני ,והביט כיצד “חברו “מכה אותנו באכזריות. הקצין אמר לגרמני המכה ,כי חבל לבזבז עלינו היהודים כדור כדי לירות בנו.”הם יתפגרו במחנה בלאו הכי”? .הם לקחו אותנו חזרה לקלובוצק,לחצר המשטרה הפולנית.למחרת בבוקר נלקחנו,בליווי משמר כבד של ס.ס. וכלבים,אל תחנת הרכבת .שם הוכנסו לקרונות ושולחנו.

חששנו כי יעדנו היא אושווינטשים,אולם הגענו למחנה בלעכהאמער בגרמניה.במחנה נערכה סלקציה קפדנית.חולים,זקנים וילדים שלחו הגרמנים למוות.אנשים בריאים נשלחו למחנות שונים.רק מספר קטן של חברים לסבל ,נותרו בחיים.רובם הגדול מצאו את סופם בקור ,רעב ועבודה קשה.רבים נורו למוות.אני אחד הבודדים, אשר אחרי מאורעות מכאיבים ,המתנו לשחרור.

*בשום ארכיון ומסמכים ,זיכרונות או גבית עדויות – הקשורים לגטו לודז’,לא מוזכרים ,או נספרים במניין הנספים ,אותם 12 היהודים ואשר עלה בגורלם המר בגטו לודז’ .בשנת 1942.