שבתות ,ימים טובים וחתונות

ברוך שימקאוויטש    

כבר בשעת בוקר מוקדמת של ימי ששי , ניתן היה לחוש כי שבת קודש מתקרבת.

נשים ונערות היו עסוקות בנשיאת  תבשילים וחלות למאפיה. בבתים רבים בקלובוצק, הכינו עוגות תפוחי עץ ,או עוגיות אחרות מאוכמניות שחורות.כמו כן נהגו לאפות עוגיות ביצים ששמשו לקידוש בשבת בבוקר .פרט לכך שעוגיות הביצים היו טעימות ,הייתה להן מעלה נוספת – שלא  צריך היה לנטול ידיים לפני אכילתן ,אלא שניתן היה לאכול אותן מיד עם שובנו מהתפילה.

על המדרכה מול ביתו של דוד זיגעלמאן עמד מוכר הדגים יאקל ריפשטיין עם מבחר של דגים שונים קרפיונים ,דגי שיבוטא קטנים ,סענדאק (דג כידון ?),דניס,ו”קעלביקלעך” קטנים. מוכר הדגים היה מוקף בכמעט כל נשות העיר.כולן רצו לקנות ראשונות .היו שם צעקות ,שאגות,התמקחויות .אולם ,אף אחת מאותן הנשים ,לא חזרה רק עם דג אחד הביתה – שהרי לא יתכן שבבית יהודי בקלובוצק, יהיה מחסור בדגים לשולחן השבת .

בסביבות השעה 1 בצהרי יום ששי  כבר ניתן היה להבחין בראשוני היהודים ,נושאי  בגדים נקיים בידם ,בדרכם למקווה. ראשוני ההולכים למקווה היו ,תמיד :משה דאמביער (זיגעלבוים),יחיאל קראשקאווסקי,דוד זיגעלמאן,הארצקע גוטערמאן,ועמנואל ווילינגער. אחריהם כבר הלכו כל הגברים לבית המרחץ.

כשחזרו מהמקווה כבר קרא שלמה השמש את הציבור לתפילה.היה לו מסלול קבוע – ממשה שמולעוויטש עד אברהמטשע בלאכזש.לשמע קריאתו של שלמה השמש ,היו היהודים מסיימים את קניותיהם בחנויות . זעליג ה”נאפטשאזש”- מוכר הנפט, היה מסיים את מכירת “רביעיות” היין ,אותן היה מביא לבתים. נערות היו מזדרזות  עם סיר הטשולנט למאפיה. השמים הלכו ונעשו כהים ככול שהשבת הקדושה ירדה על העיירה.

חלונות כל בתי היהודים בקלובוצק זהרו מנרות שבת . אבות וילדים הלכו לתפילה- בשטיבלעך או בבית הכנסת.אנו הילדים נמשכנו לבית הכנסת שם היה משה שוחט מקבל את השבת .בבית הכנסת ערכו אחרי התפילה, קידוש בכוס יין ,ואנו הילדים שתינו מהכוס.השמש היה משגיח שכל ילד יקבל את חלקו ביין.אם ילד היה שותה יותר מידי – הוא כבר לא היה מקבל יותר לשתות מהקידוש.

כאשר יצאנו מבית הכנסת ,היו מחכים ברחוב אורחים בעיירה – יהודים עניים ,ממקומות אחרים ,שנשארו בעיירה בשבת. כמעט כל בעל בית היה מזמין אליו אורח לארוחה.

בשבת ,בשעות הבוקר המוקדמות ,נראו ברחובות היהודיים השוממים ,חסידים חרדים -לבושים בחלוקי משי או קטיפה. בצעדים איטיים פסעו אותם יהודים לעבר המקווה.מהמקווה הם הלכו ישר לבית המדרש,אמרו את ברכות השחר ו”חטפו” הצצה באיזה ספר או מדרש.מבין החסידים הללו אני זוכר את :ר’ יוסף בוכווייץ ר’ יעקב פישל ריזענטאל,ר’ מאכעל דודעק ,ר’ ישעיהו באכינעק,ר’ איצעק כאדע,ור’ איטשע מאיר שטילער.

בבית הכנסת התחלו בתפילה מוקדם מאוד ,אך התפילה נמשכה עד השעה 11.כשהגיעו בתפילה ל  “שוכן עד” –חיכו לבואו של הרב לבית הכנסת ,וב”שמע ישראל’ ואחרי תפילת ‘שמונה עשרה’ שוב המתנו עד שהרב יסיים את תפילתו.

בשבת ,לאחר התפילה, לא מהרו יהודי קלובוצק לאכול, אבל העיקר היה שלא להיות רעב : לפיכך עשו קידוש וטעמו את עוגיות הביצים.כך כבר ניתן היה לחכות להמשך הסעודה.אבל לחכות חיכינו בעיקר לטשולנט שיגיע מהמאפיה .אולם האופים ,לא מהרו להוציא את הסירים.בכל מאפיה היו צריכות להתכנס כל הנשים לפני מסירת הסירים, כדי שכל אחת תוכל לזהות את הסיר שלה.שחס וחלילה לא תהיה כל טעות.

הילדים מיעטו ללכת למאפיה,מצד שני  האימהות ולמרות השבת ,לא עמדו בידיים ריקות. מכל בית ,כמעט, עלה קול ממכות סכיני חיתוך בעזרתם חתכו הנשים את הבצל.הבצל היה המרכיב העיקרי של המנה, שכל יהודי בקלובוצק חייב היה לאכול בשבת כמנה שנייה ,לאחר הדגים.

לאחר ארוחת הצהריים הלכנו לישון לשעתיים –שבת מנוחה.לאחר שקמנו מהשינה- אכלנו ,בעונה הקיץ, פירות שבת שהעמיד יאקל הבוסתנאי לרשותנו. הצעירים אהבו להתגנב לבוסתן, שיאקל חכר כל שנה מהרופא הפולני ,ושם אכלו תפוחי עץ,אגסים ושזיפים שקבלנו בלא תשלום ,שכן יאקל היה יהודי דתי ולא גבה כספים בשבת.

באותה שעה, בה הצעירים בילו בבוסתן של יאקל ,הלכו יהודים מבוגרים לשטיבלך,לבית המדרש הגדול ,ועסקו בלימוד .בעונת הקיץ למדו “פרקי אבות” עם פירוש ‘מדרש שמואל’.בבית המדרש הקטן נהגו ,החשובים בבעלי הבתים –עליהם נמנו ר’ שמואל שפערלינג,ר’ אהרון מאירס, ר’ מאיר שפערלינג,להציץ בספרי מוסר :’תפארת שלמה’,’חסד לאברהם’,קדושת לוי’, ו ‘עבודת ישראל’.

כאשר החלו צללי הערב להיפרש על העיירה ,התפללו בשטיבלעך ובבתי המדרש את תפילת המנחה. הצעירים טיילו בדרך שהובילה לכפרים סביב לעיירה.יהודים חרדים נהגו לטייל לאורך רחוב בית הכנסת.עד לנחל ה”זשיקע” וה”גשר” הגדול שהייה מחבר בין הגדות.

                                                       ***

ההכנות לחג הפסח החלו, בקלובוצק, עוד ב’שבת שירה’ (שבת לפני ט”ו בשבט – חודשיים לפני הפסח ד.פ.).בשבת שירה ,לאחר התפילה,הודיעו בבית הכנסת כי “אי”ה (אם ירצה ה’  ד.פ.),על כולם לבוא במוצאי השבת אל הרב אשר ימכור את הקמח לצורכי החג. אצל הרב התקיימה ‘מכירה פומבית’ בה קיבל – זה שהציע את המחיר הגבוה ביותר – ‘חזקה’ על הקמח. חודש לפני הפסח הביאו את הקמח לקלובוצק. הקמח היה נשמר במרתף מיוחד ,אותו נעלו ,ואת המפתח נתנו לרב .

                              שבועיים לפני פסח

בעיירה החלו לחוש שהחג הגדול המציין את יציאת מצרים מתקרב ובא. סימן מובהק היה כי החלו לאפות מצות .באפית המצות עסקו האופים, שביניהם היו :אבי עם חיים ישעיהו בייגלבעקער,יאקל ריפשטיין עם יחיאלקע מייטעס, משה מענדל וקאפל בעקער. במוצאי שבת הדליקו את התנורים ובבוקר יום ראשון מיד אחרי שטעם דבר מה ,בא הרב לבדוק את כשרות התנורים.

לרב הייתה שיטה משלו לבדוק את כשרות התנורים לאפית המצות לפסח.הוא דחף ,עם מוט ברזל ארוך, לבנה בתוך התנור ואם יצאו ממנה ניצוצות – התנור היה כשר.אבל הרב היה חלש גוף ולעיתים קרובות נשמט המוט מידו ומהלבנה לא יצאו ניצוצות.במקרה כזה היו צריכים לחמם את התנור שוב ושוב, עד שידו החלשה של הרב הצליחה להוציא ניצוצות מהלבנה.עבור טרחה זו קבל הרב בין 3 ל  4 רובל.

המשגיח על האפייה עצמה היה ר’ יודל אהרון גאד שהיה יהודי דתי חרד וחסיד אלכסנדר.מספר פעמים ביום הוא היה מגיע כדי לבדוק את הכלים שהיו מעורבים באפית המצות, כמו את הכלים בהם לשו את הבצק,את דליי המים ,כיסוי הפח של השולחנות ומערוכי העץ לרידוד הבצק. באפית המצות העסיקו ,לצד יהודים חרדים ,גם “שיקסעס” (נערות גויות  ד.פ.) בריאות בשר לרידוד הבצק.כאשר ר’ יודל אהרון היה מגיע לביקורת היו השיקסעס מסתלקות מיד מהשולחן שאם לא כן ,לא היה ר’ יודל אהרון נכנס למקום. אחרי שגרד עם זכוכית את מערוכי העץ ,סימן ר’ יודל אהרון לשיקסעס כי הן רשאיות לחזור ולהמשיך במלאכתן.

מים לאפית המצות הביאו מה”זשיקע”.המים נקראו ” מים שלנו וואסר”,כל ערב בשבוע לפני הפסח הלכנו עם מיכלים ודליים לשאוב מים אותם הבאנו למאפיה.במאפיה סננו את המים בחביות וכיסו אותן למשך הלילה כדי שיתקררו ויהיו ראויים לאפית המצות בבוקר.כל יהודי בקלובוצק ראה כמצווה את שאיבת המים והובלתו למאפיה לשם אפית המצות.

בהכנת המצות השמורות עסקו מספר יהודים חסידים:ר’ בערל בארוך ,המשגיח ר’ יודל אהרון ואחרים.היו שני סוגים של מצות שמורות .כאלה שנאפו סמוך לחג הפסח לצורך ליל הסדר וסוג אחר שחסידים אכלו במשך כל הפסח.המצה השמורה האמיתית הייתה זו שנאפתה בערב הפסח ממש.האפייה עצמה הייתה חגיגה .המשתתפים בעבודת הקודש באו לבושים בבגדי חג .כאשר הכניסו את המצות לתנור אמרו “הלל” ושרו שירים חסידיים.

פעם אחת קרתה לר’ בערל בארוך תקלה,אשר זעזעה את העיירה.ר’ בערל בארוך שמר את הקמח בעלית הגג כדי שאיש לא יגע בקמח.אולם ,לפני הפסח כשהוריד ר’ בערל בארוך את הקמח התברר כי הוא היה רטוב כולו.הסברה הייתה שחתולים מצאו ,בקמח, מקום למנוחתן. הקמח נפסל ובאותה שנה היו מחירי המצות השמורות גבוהים ביותר.

בבתי היהודים בקלובוצק החלו ,כבר בפורים ההכנות לחג הפסח.במקביל לכך שרחצו ,קרצפו וצחצחו כל פינה ופינה בבית- דאגה כל עקרת בית להכין את הבורשט – חמיצת סלק . כמה שבועות לפני הפסח ,היו קונים חביות דג מלוח גדולות או קטנות .את החביות היו רוחצים היטב ב’זשיקע’ ואחר כך השאירו אותן לשרות במים במשך שבועיים נוספים. סמוך לפסח הוציאו את כלי הפסח ,חתכו את הסלק ומלאו בו את החביות. את החביות המלאות כיסו בשקים נקיים והעמידו אותן בפינה בבית.הילדים הוזהרו שלא להתקרב ,חס וחלילה, לחבית ואוימו בעונש גדול משמים .

שלושה ימים לפני הפסח ,פתחו את החבית ובחנו את הבורשט :אם הבורשט נזל באופן צמיגי –  היה זה סימן לכך שהבורשט הצליח.

בערב פסח, ה”בכורים” (בנים בכורים החייבים בצום ערב הפסח – זיכרון למכת בכורות  – ד.פ.) רצו לבית הכנסת או לבית המדרש כדי להשתתף ב”סיום” (השתתפות בסעודת מצווה בסיום מסכת –פוטרת מצום  – ד.פ.). המתינו להם כבר בחורי הישיבה עם גמרות  והסבירו לבכורים כיצד לסיים את השורות האחרונות של המסכת. לאחר מכן שתו ‘לחיים’ והבכור היה פטור מלצום.

לאחר שריפת החמץ ,חכינו כבר בחוסר סבלנות לשקיעת החמה אי שם במרחקים ,ושהיום טוב השמח ערב ליל הסדר ,יעטוף את העיירה.

                                   ימים נוראים, סוכות, הושענה רבה ושמחת תורה

כבר בראש חודש אלול חשנו כי הימים הנוראים מתקרבים.תקיעת השופר בסוף התפילה,מזכירה ליהודים כי יום הדין הולך ומתקרב.כמעט כל יהודי למד בבית המדרש לתקע בשופר,שמה יחלה מישהו בראש השנה או יולדת תתקשה ללדת ואז ניתן יהיה, בסיוע השופר, לגרש את המחלה…

כאשר רק נשמע ,בקלובוצק, קול השופר היה מופיע מיד כתריאל מוכר הספרים .הוא היה מניח את שק הספרים שלו ליד דלת בית המדרש ומסדר אותם על גבי שולחן ארוך.  היה לו מגוון של : מחזורים ,סידורים,ספרי מוסר,ספרים עם סיפורים ,לוחות שנה חדשים,שכללו גם “נבואות” כגון מתי ירד שלג,תהייה קרה ,גשמים וימי שמש.בראש חודש אלול החל גם המסחר באתרוגים לאחר שהוצגו לרב וקיבלו את אישורו לכשרותם .

ביום בו החלו באמירת הסליחות התגברו ההכנות ליום הדין.פחד אחז את יושבי העיירה.לסליחות הראשונות בבתי הכנסת ובבתי המדרש ,בשעה 4 לפנות בוקר ,הגיעו כולם גם נשים עם תינוקות בידיהן.יהודים החרדים עוד הקדימו והלכו למקווה לפני אמירת הסליחות.

לסליחות הופיעו גם “סאדאווניקעס”-החקלאים אשר שהובילו פירות למכירה בטשענסטאכוו. הגיעו גם יהודים מכל הכפרים שסבבו את העיירה. באו מאזור זאלאשינער. באפלולית של לפנות הבוקר הם מילאו כבר את בתי התפילה,ובבקשות קורעות לב שמעטים מהמתפללים הבינו את מילותיהם ,שטחו את תחינותיהם למרומים.

השכם בבוקר ראש השנה הלכו כולם לבית הכנסת לשמע את ר’ נטע שוחט אומר את ” פסוקי דזמרה”.אחריו ,בתפילת שחרית ,עבר תמיד ר’ ישעיהו בוכיניק לפני התיבה עד שלקלובוצק הגיע ר’ משה שוחט שהיה מאז לבעל התפילה הקבוע.

אחרי מנחה הלכנו ל”תשליך” אל ה”זשיקע”.לכל ‘מעמד’ היה מקום נפרד ליד הנהר.יהודים בעלי בתים התכנסו לאמירת התשליך מול רחוב בית הכנסת . החסידים המשיכו הלאה – למקום בו הנהר עמוק יותר והזרם  החזק יישא עימו את העבירות טוב יותר . לחסידי ראדאמסק  הייתה ‘חזקה’ על המקום ליד ה”אזשערע”. כך היה לכל יהודי בקלובוצק את מקומו ליד נהר  ה”זשיקע” וכן היה בטוח כי הנהר יישא את כל העבירות הרחק אל הים.

מיד לאחר ראש השנה החל המסחר ב”כפרות”.האיכרים מכפרי הסביבה כבר ידעו איזה סוג “כפרות” יש להביא לכל בית : לאישה הרה- תרנגול ותרנגולת,למשפחה חסידית-עופות לבנים.

  בשעה 2 אחר הצהריים של ערב יום כיפור כבר הייתה אוירה של יום כיפור.הלכנו לבית הכנסת לתפילת מנחה והבאנו עמנו נרות ,אותן הנחנו בארגזי חול.בסיום הארוחה המפסקת ,ברכו האימהות על הנרות ומכל בית נשמע קול בכי .ברכו את הילדים ,שכנים ברכו  זה את זה כשהאיחולים מלווים בקולות בכי רמים.

הכול הלכו ל”קול נדרי” .בבית נותרו רק נרות הנשמה הגדולים שנשמרו ע”י ילד בוגר .ב”קיטלים” ובטליתות ,בגרביים או בנעלי בית, בפחד ומורא מפני יום הדין בלב – הלכנו לבית הכנסת,לבתי המדרש ולשטיבלך של החסידים. שם ,תוך בכי ,החלו קודם כול, באמירת “תפילה זכה”.לאחר מכן השתררה דממה מתוחה.

הרב ור’ נטע שוחט הוציאו ספרי התורה,הצמידו אותם לליבם והקיפו את הבמה ,ובקול רך הבוקע מהלב ומלא יראת שמיים קראו את הפסוק :”אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה” .לאחר מכן הגיעה מנגינת קול נדרי מר’ דוד הערש שוחט אשר עטף את כל אחד מהמתפללים ביראת כבוד ורעד של יראת שמים.

יום הכיפורים ,בקלובוצק, עבר כמו בכל העיירות היהודיות באותה תקופה. הרחובות והסמטאות נראו כמו מתות. אף נכרי לא נראה  בהן.השלהבת הצהובה של נרות הנשמה בחלונות הבתים השתלבה עם אור היום. מבתי התפילות נשמעו קולות קורעי הלב של המתפללים ,אשר נישאו לריבונו של עולם התחינה לשנה טובה ,בריאות ופרנסה.

לאחר שקיעת החמה וכאשר הסתיימו התפילות,לא מהרו החרדים – גם  לאחר יום שלם של צום ,לשוב לביתם.הם ברכו את הלבנה ושוב איחלו ,איש לרעהו שנה טובה .

klo057.jpg

ר’ דוד הירש שוחט וחזן

למחרת יום הכיפורים החלו  יהודי קלובוצק להיערך לחג הסוכות.כולם נהיו אומני בניה.נסרו עצים בנו קירות וכמעט ליד כל בית יהודי צמחה סוכה.במקביל התנהל גם המסחר באתרוגים ובלולבים אותם הביאו מטשענסטאכוו.

בשמחה ובאמירת “הלל” עברו שמונת ימי הסוכות ,אשר הסתיימו בשמחה גדולה עם התורה ב”שמחת תורה” .שמחה אמיתית ,עממית ,לגדולים ולקטנים ,לגברים ונשים, מיפגן עממי עם דגלים מקושטים ונרות דולקים  בידי ילדים לכבוד התורה.ימים טובים אלה ,הימים הנוראים ובסיומם החג השמח ומקושט סוכות ,הקרינו והאירו את אפרוריות הסתיו והחורף אשר נפרשו לתקופה ארוכה ומכאיבה על קלובוצק.

                              מנהגי חתונה בקלובוצק

לכל עיירה בפולין היו מנהגי חתונות  משלה. לעיתים קרובות היו החתונות לבלוי עממי ,בהן השתתפה כמעט מחצית העיירה.לא כולם היו מוזמנים אבל ,כל יהודי העיירה השתתפו בשמחת המשפחות שהשיאו את ילדיהם.

אם החתן היה בן קלובוצק ,החלה השמחה בהזמנתו לעליה לתורה (בשבת לפני החתונה – ד.פ.).בני משפחה וידידים הוזמנו לבית הכנסת לתפילה בשבת בבוקר.החתן היה “עולה”  ל”מפטיר” .אחרי שהחתן סיים את קריאת ההפטרה ואת הברכות החל ר’ דוד הערש לשיר מארש עליז ומעזרת הנשים זרקו הנשים על החתן סוכריות בוטנים וצימוקים.

אם היה החתן בן מקום אחר היו באים לקראתו מחצית הדרך. למשל: אם היה החתן מטשענסטאכוו ,היו המחותנים מקלובוצק נוסעים לגראבאווקע. שם היו המשפחות נפגשות והיו שותים לחיים.ואז היו כולם נוסעים יחד לקלובוצק.אם החתן ומשפחתו לא היו מגיעים בשעה שנקבעה, היו המחותנים מצד הכלה נפגעים מאוד ופגיעה זו הייתה מעיבה על החתונה.במיוחד נפגעו המחותנים (הורי הכלה).

בקלובוצק לא הייתה להקת כלייזמרים משלה. היו שתי להקות ה”זאלאשינר” וה”וולוינער”. הוולוינער הייתה מקובלת יותר הם מנו חמישה איש.שלמו להם שני רובל יותר.לזאלאשינער היו רק ארבע נגנים.בעיירה נהגו לקרא להם “הגרעמפלערס – המוזיקאים”. גם בדחן מקומי לא היה בקלובוצק,לכן נהגו להזמין מטשענסטאכוו את אריה מארשאלעק או קאפל הצולע.

לחופה,אותה העמידו בחצר בית הכנסת,הובילו את החתן והכלה בשעות הערב המוקדמות .ברחובות בהן עברה תהלוכת החתונה בליווי המוזיקה , היו מדליקים נרות בחלונות הבתים .בחצר בית הכנסת ליד החופה עמדה ,כמעט תמיד, כל העיירה .היו שם ששון ושמחה גילה רינה כפי שכתוב בברכות החתונה .