נח ריפשטיין

עזבתי את ביתי ואת עיירת הולדתי בשנת 1934, ועברתי לצרפת. כעבור שנתיים גורשתי  פריז ונסעתי לארץ ישראל למכבייה שנערכה אז.אחרי שהייה בלתי חוקית של שנתיים בארץ ישראל ,חזרתי לצרפת בשנת 1937.קבלתי שוב אותה קבלת פנים בתוספת של חודש מאסר. בתי הסוהר בפריז,היו באותה תקופה מאוכלסים ביהודים וכאלה שלא נראו יהודים מרחבי צרפת.

המלחמה הביאה עמה סבל חדש.הנדודים בדרכי צרפת,בבריחה מהצבא הגרמני הצועד לעבר פריז.

בשנת 1941 נעצרתי במחנה לאזרחי חוץ. כאשר החלו ,משרתי הגרמנים – הצרפתיים ,להסגיר לידי הגרמנים את העצורים על נשיהם וטפם,במטרה לשלחם אל מחנות ההשמדה- הצלחתי ,בחודש פברואר ,להימלט מהמחנה ,כאשר המשאיות היו כבר מלאות ביהודים.

שלושה שבועות נדדתי ביערות ,עד שהגעתי לאזרח שוויצרי שהכניס אותי לביתו.אלם,לאחר זמן קצר הגיעו ז’נדרמים כדי לעצור אותי.גם במקרה זה הצלחתי לברוח ופניתי אל היער.עוד באותו יום הכניסה אותי משפחה צרפתית לתוך ביתה וארחה והזינה אותי במשך שלושה שבועות.

אשתי וילדי הוטרדו ,ללא הרף ,על ידי אחת מזרועות השלטונות ונדרשו להסגיר את מקום המצאי.

בשנת 1942 נלקחתי למחנה .עלה בידי לברוח דרך גדר התיל .נרדפתי על ידי כלבי ציד .חבול וזב דם הוחזרתי אל המחנה.על ניסיון הבריחה נענשתי בקיצור הזמן בו הייתי רשאי להתראות עם ילדי ב 10 דקות.

בפסח 1943 הצלחתי לצאת מהמחנה.הסתלקתי לאזור הררי והתגוררתי בבית מבודד ויצרתי קשר עם תנועת ההתנגדות. קבלתי עלי משימה להציל את חברי בתנועת ההתנגדות שעלה בידם לברוח מהכיתור הגרמני ,ולהעביר אותם ואת הנשק דרך המים במקומות בטוחים.

בנדודי ממקום למקום ,הצטרפו אלי אשתי וילדי במכונית מלאה חומרי נפץ, למרות שאסור היה להוביל נשים וילדים במכונית כזו.לאחר יומיים בדרכים ציפינו לכניסת הצבא האמריקאי.

שמחנו על שהחזקנו מעמד ,למרות שבקושי החזקנו מעמד.שמחתי מיד נמהלה בעצב ובדמעות .נודע לי כי במהלך חיסול היהודים רצחו הגרמנים גם את הורי היקרים,את אחי היקר שלמה וכול המשפחה חוסלה באכזריות.