קאראלא בענטשקאווסקא
מוצאם של הורי מקלובוצק.אולם ,עוד שהיינו ילדים קטנים ,עברנו לגור בלודז’.
אימא ,נסעה לעיתים קרובות לבית הקברות של קלובוצק.באותן שנים ובגילי הצעיר ,לא נתתי לעצמי דין וחשבון מה הייתה עצמת המשמעות ועומק הרגשות שהיו כרוכים בנסיעה לבית הקברות.אנו ,הילדים ,שמחנו מאוד כאשר יכולנו להצטרף לנסיעה עם אימנו לקלובוצק. גם אני הייתי ,מספר פעמים עם אמי בעיירה זו ,ונותרו לי ממנה זיכרונות נעימים.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ,חזרנו לביתנו הישן וכך חזרנו כולנו ביחד לקלובוצק.
בתחילת הכיבוש נחטפו נשים וגברים לעבודות כפיה וזה מצא חן בעיננו.סברנו כי בכך הכול יסתיים.אולם ה”אושר” לא נמשך זמן רב.הגרמנים החלו לשלוח אנשים לעבודות במקומות אחרים.זמן קצר לאחר מכן יצאה שוב גזרה חדשה לפיה גם על הנערות להתייצב כדי להישלח לעבודה .זה לא פסח גם עלי.
בלילה הוצאתי מהמיטה .רעדתי מפחד.בפעם הראשונה בחיי נקרעתי מהקרובים והיקרים לי ביותר – ממשפחתי.
לא היה לי מושג לאן לוקחים אותי .אולם ,סברתי כי אני אספיק עדי לשמור את משפחתי מכל רע.הייתי מוכנה להיות הקורבן של כל המשפחה שלי.לא האמנתי באותו לילה, כי אני מחבקת את הורי אל לבי ,בפעם האחרונה.
עוד היום ניצבת לנגד עיני התמונה שאנו מובלות על יד הגרמנים אל תחנת הרכבת. אימא רדפה אחרי דרך השדה,לפחות כדי שתוכל לראות אותי מרחוק.ראיתי כיצד אמי ,עייפה מהריצה בשדה –נופלת ומיד קמה שוב ,כדי לראות אותי בפעם האחרונה.מסתבר כי היא חשה כי היא רואה אתי בפעם האחרונה.
בשנת 1942 כאשר הייתי במחנה ,עוד קבלתי מאימי מספר מכתבים.זמן קצר לאחר מכן החל “הפנוי” של קלובוצק. כל אחד ניסה להציל את עצמו כמיטב יכולתו.כולם מהרו להגיע למחנה העבודה בזאגאזש.אמי ,לא נחה ולא רגעה,ומבלי לחשוב על עצמה,אלא רק על ילדיה ,חפשה דרכים להצלתם ולהבטיח את חייהם .היא לקחה את אחותי הצעירה ,מארילע, למחנה העבודה זאגאזש ומשם לבדה הסתלקה הביתה.בבית הייתה גם הסבתא ואחותי פרומעט וילדתה, ושם המתינו כולם לגורל שהועידו להם חייהם העצובים.
באותו לילה אכן התקיים ה”פינוי”.אחותי מארילע ,שהייתה במחנה ,ידעה כי אמנו ,הסבתא ואחותנו פרומעט עם בתה – מסתתרים מאחורי הארון. מארילע חפשה דרך כיצד להיכנס לעיירה,כדי לברר מה עלה בגורל בני המשפחה.
מארילע יחד עם עדזשע עפשטיין נכנסו לעיירה עם ארגזים להבאת מזון לעובדים.הם נעצרו על יד משמרות של שומרים גרמנים.הגרמנים אילצו את הנערות להיכנס למכונית.במכונית היו כבר שלשה גברים :יחיאל מאס,אב לשבעה ילדים,בן למשפחת אונגליק- בן 14, ובן למשפחת דז’יאלאווסקי בן ה 13. הובילו את כולם לבית הקברות מתוך כוונה לירות בהם.
מארילע ועדזשע עמדו ופניהן אל הקיר, הגברים חפרו קבר משותף.כשמארילע ניסתה להציץ ולראות מה קורה היא קבלה חבטה באלת גומי על הראש. העיניים שלה כוסו בדם.היא רצתה כי הכאב יעבור מהר ככל האפשר , כיוון שההמתנה למוות מרתה את העצבים.אולם ,לעיתים מגיעה הישועה אפילו בדקה האחרונה לפני המוות.הקומיסר העירוני הגיע למקום ,והוא הציל את מארילע ועדזשע (חנקה ) מהמוות.
ברגע שהחלו לצעוד מספר צעדים ,שמעו הבנות קול ירי. כך סיימו הגרמנים את חייהם של שלושת היהודים הקורבנות החפים מפשע .
כעבור יומיים הובאו כל מי שנשארו במחנה זאגארזש אל קלובוצק.הורו להם לפנות את הבתים של היהודים אשר נשלחו למוות על ידי הגרמנים .גם מארילע וחנקה היו ב”קומנדו פינוי” ,ובמקרה נדרשו לפנות את הבית שלנו ,בו הסתתרו אימא ,סבתא ,האחות פרומטע ובתה.
מארילע ביקשה מה”אויבערשארפירער” שיתיר להן לחזור עמם למחנה.כתגמול ,על כך, הבטיחה לו אחותי לגלות לו את מקום המסתור בו החביאה הסבתא את האוצר שלה. ה”אויבערשארפירער” הסכים .אולם כאשר הן החלו ללכת הגיעו ז’נדרמים עם כלבי חיפוש ולקחו עמם את כולן.
שכן פולני ,בשם דזשיזבא,ביקש שנמסור לו את הילדה- חנה’לה בתה של פרומטע.הוא רצה “לקנות ” באמצעותה את הגרמנים. אולם,מאמצי השכנוע שלו לא הואילו.הז’נדרמים גירשו משם את האסורות.
***
זמן קצר לאחר מכן פונה היהודי האחרון מקלובוצק ונשלח למחנה עבודה בגרמניה. בין הנשלחים לגרמניה היה גם אבי עם שני אחי,איצעק ואלעק.בהתעלם ממצבו המוראלי והגופני של אבי : הוא כבר איבד את אשתו ,בת ונכדה – הוא נאלץ להמשיך לחיות ולעבוד עבור הרוצחים הגרמנים ,בתקווה כי יצליח לעבור בחיים את הגיהינום של היטלר.
איצעק ואלעק ,עשו במחנה את הכול כדי להקל על אבא ועל הקשיים שהיו לו ובכך לסייע לו להישאר בחיים. לעיתים תכופות הם נתנו לאבא את מנות המזון שלהם .למרבה הצער רצה הגורל המר ,מספר חודשים לפני השחרור,והגרמנים הוציאו צו להוציא ממחנות העבודה את כול האנשים המבוגרים וביניהם היה גם אבא.
אחד מאחי רצה להעמיד את עצמו במקום אבי,אולם הוא לא הצליח.המרצחים הגרמנים קרעו את אבא מידי בניו ושלחו אותו לתאי הגז.
היכן הם יקירינו? היכן נמצאים קבריהם – כדי שנכל לנסוע להשתטח עליהם כפי שנהגה לעשות אמי בקבר האבות.
תהיינה נשמותיהם בשלוות נצח.