בערל יאקובאוויטש

 

היה זה ה 3 במאי 1945, בערך ב 6 בבוקר.אחרי 5 שנים בהם חיינו תחת איומי רובים,עומדים אנו בשולי היער ומקשיבים לכל תנודה .אנו רעבים כמו הזאבים ביער.מול היער היה שדה של תפוחי אדמה .עקרנו את תפוחי האדמה ,שטרם הבשילו ,וכך אכלנו אותם.לאחר מכן החלטנו שצריך להשמיד את בגדי המחנה ,עם הפסים. חפרנו בור ובו קברנו את הבגדים,כדי שלא ידעו כי אנו יהודים מה”קצעט” (מחנה ד.פ.).אני נשארתי עם חולצה בלבד.

בינינו החלטנו כי נתחלק לשתי קבוצות –אחת בת שני אנשים והשנייה בת שלושה איש.במקרה שנתפס ,לא נהייה קבוצה גדולה  וכן שלא יחשדו בנו כמרגלים או צנחנים.שניים עזבו ואני ושניים נוספים נשארנו יחד.בהמשך גם השניים עזבו ואני נותרתי לבדי ביער.שקלתי מה לעשות ,פחדתי לגשת לגרמנים מקומיים.החלטתי לגשת לבית הראשון ולהיכנס .פוחד לפגוש גרמנים ,אני נכנס לרפת. במקום מצאתי עגלות ומחרשת ברזל.

הבחנתי בעליית גג קטנה .לא היה אפילו צורך בסולם כדי לעלות אליה.בשני דילוגים עליתי לעליית הגג. החלטתי להישאר במקום עד שהאמריקאים ישחררו אותי …  אם הדבר יארך מספר ימים – אחזור ליער בשעות היום ,ובלילה אבוא לישון בעליית הגג. אם אתפס- אני כבר לא יהודי….  אגיד כי אני פולני שעבד אצל כפריים גרמנים בשלזיה ,וכיוון שהרוסים התקרבו ברחנו כולם כדי לא ליפול בידי הרוסים.

שהצצתי דרך הסדקים ,ראיתי פועל ,כבן 40 ,רותם עגלה ומניח עליה שקי כביסה ודברים נוספים .הוא אמר לאשתו כי אינו מתכוון להיכנע  ל “פארפלוכטע האמריקאים” (האמריקאים המלוכלכים- ד.פ.) .האישה ,עם שני ילדים ,מחליטה להישאר.האיכר מתנשק עם אשתו והילדים ונעלם .בשמעי את השיחה ביניהם ,אני מחליט כי כאשר יחשיך ,אגש אליה ואבקש בגדים ואוכל.

פתאום אני שומע פיצוץ חזק ,כל המבנה בו שהיתי רעד קשות.לאחר מכן אני שומע קולות של להקות מטוסים קלים אשר יורים ממכונות ירייה.חשבתי כי השחרור כבר קרוב.לבי הולם בחוזקה כמו פטישים כבדים.אחרי 5 שנים במחנות אני עומד ,סוף סוף להשתחרר.

אני מציץ שוב דרך הסדקים ומבחין בשורה של טנקים כבדים מתקרבים .בצידי הדרך עומדים אנשים ומנופפים במטפחות לבנות. דגלים לבנים מונפים מיד .הבנתי כי ברור כי אלה הם אמריקאים. המשכתי להציץ כך עוד 10 דקות ואז אני מחליט לצאת ולהשתחרר.

נכנסתי לבית של גרמני ובקשתי אוכל ולבוש.איש לא שאל אותי מי אני .נתנו לי לחם וחלב ואף צידה לדרך ארזו לי בחבילה.הייתי רעב מאוד ובחוסר סבלנות פתחתי את החבילה והתחלתי לאכול.

הטנקים האמריקאים רצים בצד אחד של הדרך ואני הולך בצידו השני של הדרך.קצין רכוב על ג’יפ מבחין בי .הוא עוצר ,קורא לי אליו ומתחיל לדבר אלי באנגלית.אני מושך בכתף…הוא עוצר את אחד הטנקים .הטנק יוצא מהשורה ,כדי לא להפריע בהמשך הדרך לטנקים האחרים.מגיע משם חייל דובר אידיש.אני עונה לו.מגיע חייל נוסף שמדבר אלי בפולנית.הקצין עוזב אותי ונעלם עם הג’יפ שלו.כך עמדתי ליד הטנק ,ובמשך 15 דקות מספר להם את כל אשר עבר עלי .מיד מגיע חייל נוסף ועוד אחד.היה זה טנק אשר פרט לאנגלית ידעו החיילים שבו לדבר גם גרמנית ,פולנית,רוסית,צרפתית ושפות נוספות.החיילים מודיעים לי שאני משוחרר.היה זה לפנות ערב.את שמחתי לא ניתן לתאר .סוף סוף חופשי אחרי 5 שנים….

                             אחרי השחרור  – בין הגרמנים

נגשתי לכפר הסמוך ,בשם ‘אבינג’.אני נכנס לבית הראשון ומבקש אוכל.נתנו לי אוכל ומשקה .היום מחשיך והערב יורד.הצבא האמריקאי המשוריין ממשיך לשעוט ללא הפסקה.בבית בו שהיתי ביקשתי שיתנו לי לבנים להחלפה,מכנסיים נעליים – קבלתי הכול…

הגרמניה הזקנה ובעלה מציעים לי מיטה לישון בה .אולם,לא הסכמתי לישון שם .לא רציתי לישון בבית אחד עם כל הגרמנים סביבי.בקשתי שיכינו לי מקום בעלית הגג.הם הכינו לי מקום לישון בעלית הגג,אולם לא הצלחתי להירדם.הטנקים שעטו כל הלילה,הבית רעד וליבי היה מלא שמחה על שהשתחררתי .גם כמות המזון שאכלתי ,לאחר רעב ממושך,לא עזרה לי לישון.הבטן כאבה לי כאילו סכינים חותכים אותה.הזוהמה במקום גרמה לי לגירוד בכל הגוף.לא ישנתי כל הלילה.

כשהאיר היום ,ירדתי מיד מעלית הגג.הזקנים שואלים אותי מאין אני ולאן מועדות פני.ספרתי להם משהו ובקשתי כי יכינו לי מים לרחצה.הייתה להם גיגית עץ ,הדומה לאילו שהיו במקווה בקלובוצק.הם חממו עבורי מספר סירים עם מים ואת הגיגית העמידו ברפת כיוון ששם היה חם.רחצתי עצמי היטב ,לאחר תקופה ארוכה שלא היו מים על גופי .התגלחתי ,אכלתי ויצאתי לחפש את חבריי בכפר,אולם לא מצאתי אותם.

המשכתי לשהות אצל האיכר במשך מספר ימים נוספים.אחרי שבוע ,פגשתי את חברי שהשיגו מזון רב ומגוון.היו לנו בשר,אלכוהול ועוד מאכלים טובים.לאחר האוכל  חשתי מיד ברע והחלו לי כאבי בטן וחום גופי עלה.שכבתי חולה אצל חברי ,במשך מספר ימים,עד שהביאו אחות שמדדה לי חום והודיע לי כי אני חייב לבוא אליה לבית החולים.

חברי ,יחד עם האחות ,הובילו אותי לבית החולים שהיה במבנה קטן בעל ארבעה חדרים.לא היו שם רופאים מקומיים.רופא הכפר היה מטפל גם בחולים שהיו בבית החולים.קבלתי חדר לעצמי מאחר שחליתי בטיפוס הבטן.האחות והרופא טיפלו בי במסירות רבה.שהתקבלתי לבית החולים ,חששתי להזדהות היהודי,חששתי כי ירעילו אותי.הזדהיתי כנוצרי בשם בולסלב יעקובווסקי.

האחות הראשית הייתה איטלקיה.קבלתי מספר זריקות ,אולם החום לא ירד.לא עזרו גם רטיות .יום יום הגיע כומר לבקר את החולים ,וכיוון שנרשמתי כגוי ,הוא ביקר גם אותי.

חום גופי המשיך לעלות מדי יום, עד שהגיע ל 41.8 מעלות .האחות טלפנה אל הרופא כדי שיבוא להזריק לי .פתאום אני מבחין כי בחדרי נמצא הכומר לבוש בגלימה ארוכה ,רצועת בד שחורה רחבה על צווארו עם קישוטי כסף, על ראשו הוא חובש כובע מתומן ,על חזהו תלוי צלב גדול ובידו ספר תפילות.

יחד עמו נכנסה האחות הראשית ובידיה שני פמוטות כסף.היא העמידה את הפמוטות על שולחן קטן ושמה בהם נרות ועזבה את החדר.נשארתי לבד עם הכומר.בקול רך ושקט הוא אומר לי” כיוון שכולנו נוצרים מאמינים בישו ,הרי שכאשר אדם מאוד חולה ,חייב הכומר לבקש מאלוהים עבורו,שיעזור לו להחלים ממחלתו.הוא מבקש ממני להשיב על כל שאלותיו.שמעתי את שאלותיו ,אולם לא היה בי הכוח להשיב לו.הוא ביקש שאניד בראשי לתשובות כן או לא.

הוא שואל אותי אם אני מכיר את עשר הדברות ואם שמרתי עליהן? הוא מדפדף בספרו ממלמל מספר מילים ,לוקח צמר גפן מרטיב אותו בכוס שבה יש יין ומעביר את ידו על פני בצורת צלב עם צמר הגפן הטבול וקורא מספר מילים מתוך ספרו.

לבסוף הוא מאחל לי שאלוהים יעזור לי ואבריא ואחזור להיות קתולי אדוק ויוצא מחדרי.אחרי צאתו התחלתי לומר וידוי ונרדמתי.

שהתעוררתי ,סיפרה לי האחות כי ישנתי כ 16 -17 שעות רצופות.היא מודדת לי את החום והחום הוא 35.3 .היא מצלצלת מיד אל הרופא שמגיע מיד.היא מספרת לו על אירועי הלילה .הם שוב מודים לי חום והפעם היו לי 35.4 מעלות.קבלתי זריקה לחיזוק,והרופא עוזב .האחות הראשית מבשרת לי כי המשבר חלף וכי אחלים ממחלתי.

כמה ימים מאוחר יותר ,הגיע לבית החולים אמבולנס צבאי אמריקאי ,עם שלושה חיילים שעל זרועם סמל הצלב האדום.הם הסבירו לי כי לי כי עלי לנסוע עמם עקב מחלת הטיפוס בה חליתי וכי יש לטפל בי בבית חולים גדול יותר,מיוחד לחולי טיפוס.

לא רציתי לנסוע ,אך הרופא שטיפל בי הסביר לי כי מוטב שאסע כי שם אקבל טיפול טוב יותר.הסכמתי לנסוע.השכיבו אותי על אלונקה והכניסו אותי לאמבולנס.אחות ליוותה אותי בדרך עד שהגענו לבית החולים .בבית החולים קבלתי ללבוש בגדי בית חולים.הוכנסתי לצריף עץ .מיד נגשו אלי מספר יהודים וקבלו את פני ה”עמך”.בצריף היו כעשרים יהודים.

שהינו בבית החולים, שהיה ב’טרייברג’ (ביירן- גרמניה) מספר שבועות.שהחלמתי הייתי שוב אדם חופשי ,אולם בודד ללא איש ,ללא הורים ,ללא משפחה – בודד בעולם.

בשנת  1948 עליתי לארץ ישראל .האוניה היוונית הקטנה “פנמה” ,נאבקה בגלי הים התיכון,והבקיעה את דרכה אל חופי ארץ ישראל.בשבת ,בה הוכרז על הקמת מדינת ישראל,ב 15 במאי 1948 ,הגעתי לתל אביב.