במחנה גרמני עם אנשי יודענראט מקלובוצק


פישל  פייגע

לפני ששלחו אותנו מקלובוצק לגרמניה כינסו אותנו ,אנשי היודנראט יעקב כאעד ויוסף שווערטשעווסקי,במקום הכינוס בחצר של סקארופא.בגטו היו מספר יהודים שהתקנאו באנשי היודנראט ובתפקידם וחתרו תחתם אצל אנשי המשטרה.הם ‘קנו’ את אנשי המשטרה במתנות כמו מגפיים, מעילים וכסף. אנשי היודענראט בקשו להפריע ל ” אנשים הפרטיים ” ( עצמאיים …ד.פ.)הללו לקשור קשרים עם הגרמנים.מצד שני כעסו הגרמנים על כי אנשי היודנראט מתערבים בענייניהם,ולכן אסרו את יעקב כאעד ויוסף שווערטשעווסקי ושלחו אותם עם היהודים למחנה.

הגרמנים לא שכחו מי היו אותם היהודים שנתנו להם מתנות ,וכמו “יהודים  תועלתיים” (חיוניים)  הם הוצאו מהשורות. מרביתם היו בעלי מלאכה כמו חייטים ,סנדלרים,פחחים שענים וכו.הם שוחררו מיד.

מקלובוצק נשלחנו לגרמניה ,בשתי קבוצות :הגדולים ,עליהם נמניתי גם אני ,מצאנו עצמנו נשלחים ל’סקארא ‘,בגרמניה. לנו מקלובוצק ,הוקצו שלושה חדרים. בינינו היו גם :אנשי היודנראט- יעקב כאעד ויוסף שווערטשעווסקי.שלמה אונגליק והחתן של הערשעל שפערלינג רצו להתנקם באנשי היודנראט על שעשו להערשעל שפערלינג.פעם,הביא שלמה אונגליק דואר לאנשי המחנה, בדואר היה גם מכתב ממוען לאנשי היודנראט.שלמה לקח לעצמו את המכתב ואחר כך קרא אותו בפני אנשי קלובוצק במחנה.במכתב שנשלח על ידי אנשי היודנראט שנותרו בקלובוצק : ליעקב כאעד וליוסף שווערטשעווסקי : ” אל תדאגו אני אחזיר את שניכם הביתה.יאסנע יהיה השבוע בסוסנוביץ והכול ידחה בינתיים.חבל רק שלא הייתם בקלובוצק כאשר הוציאו את הערשל שפערלינג מביתו וכלאו אותו במרתף מוצף במים שהגיעו לו עד לברכיים”.המכתב היה חתום על יד דאוושטעדיאמענט מזכיר היודנראט.

אחרי שקרא את המכתב צעק שלמה כי ינקום – ומה שיוכל לעשות – הוא יעשה להם . כעבור ארבע ימים הגיעה מכונית עם אנשי גסטאפו ולקחו את כאדע ושוויערטשעווסקי.הם הואשמו כי הם קומוניסטים.אנשי היודנראט לשעבר ענו כי הם אנשים נאמנים וכהוכחה אמרו כי הם אנשי יודענראט מקלובוצק.אנשי הגסטאפו התפלאו ושאלו –אם כן כיצד הגעתם לכאן? בתשובה ענו כי כשהביאו את היהודים למחנה הם עוכבו שם.לא חלף זמן רב ושני אנשי היודנראט נשלחו חזרה לקלובוצק.

בינינו היה גם איש קלובוצק בשם קאפל זאקס.יום אחד הוציאו אותו מהמחנה.לפני  לכתו ביקש:חברים לוקחים אתי מכם ושולחים אותי למחנה אחר ,אם ישרוד מי מכם את המלחמה ,ואם ישאר משהו מאנשי היודנראט בחיים – אפילו דודי ישראל לעווקאוויטש –   התנקמו בו .הוא נפרד במילים :היו בריאים – זייט געזונט- ופרץ בבכי מר.

מ’סקרא’ נשלחנו ל’בירקענהיים’ ומשם ל’סארנע’.

בטרנספורט פגשתי מספר אנשי קלובוצק: ברוך אייזנער, פנחס אונגליק ואחרים. היינו בערך  500 איש. ב’סארנע הגדולה’ היה גם הרוצח הידוע סאלקע מאלער והוואכמייסטער ( שומר) פיעטשאק,גם הוא רוצח לא קטן. סאלקע מאלער בחר 8 יהודים ,ביניהם הייתי גם אני,וקבע אותנו כ “זקני הבית”. אני קבלתי את חדר מספר 4.בחדר שלי היו אנשים מקלובוצק,קזשעפיץ,מיעדזינע ומזאלאשינע.

פעם ,בשעת ערב מאוחרת, נכנס לחדר הוואכמייסטער פיעטשאק ועמו זקן היהודים מאלער. ברוך אייזנער צעק ” אכטונג” (הקשב)  וכולם נעמדו זקופים וברוך הודיע :”חדר מספר 4 מאוכלס עם 50 איש”.אני שכבתי באותו זמן במיטה,כיון שכזקן החדר היה מותר לי לשכב. הוואכמייסטער סופר את האנשים וחסר יהודי.נמצאים רק 49 יהודים.כעונש העמידו אותנו פנים אל פנים אחד מול השני והיינו חייבים לסתור אחד לשני עד זוב דם.יצא ששני האחים פנחס ושלמה אונגליק עמדו אחד מול השני ולא היו רשאים להפסיק  להכות איש את אחיו עד שמשניהם זב דם.אותו לילה נשאר לי חרוט בזיכרון.

לאחר האירוע ,הלכנו 15 ק”מ לעבודה. יצאנו שעוד היה חושך מחלט. הוואכמייסטער  הביא את כלבו והצעיד אותנו לבדו.רצנו קילומטרים בשלג עמוק,בנעלי עץ ונפלנו אחד על השני.יהושע ראזענצווייג נפל ושוב לא קם.הבאנו את גופתו עמנו חזרה למחנה.אחרים ,איש קלובוצק  בשם משה זילבערבערג, ואחר מזאלאשינע ,התעלפו ונפלו .נשאנו אותם איתנו ,אך בדרך רצח אותם פיעטשאק.

                                  פגישה  טראגית  של  אב  ובן

כעבור מספר ימים נשלחנו למאסעלעוויטש הגדולה.בדרך פגשנו היהודים ממחנות אחרים.אבל אסור היה לשבת יחד עם אף יהודי.פתאום נשמעה צעקה  “אבא”. הבן של פנחס אונגליק קופץ אליו בבכי. הם לא התראו כבר שלוש שנים.

הוואכמייסטער הרשה להם לשבת יחד, המשמעת כבר לא הייתה קשה כמו במחנה. אבל,כמה טרגית הייתה הפגישה של אב ובנו.

נשלחנו לברעסלאו,יהודים ממחנות אחרים נשלחו עוד יותר רחוק.פנחס אונגליק פגש שוב את בנו במחנה דירענפורט.בזמן ה”עוואקואציע” הפינוי ,פנחס עצר וכבר לא יכול היה להמשיך ללכת – מי שעצר נורה מיד בידי הרוצחים.כשבנו של פנחס ראה כי אביו עצר ואינו יכול להמשיך , לא רצה להיפרד מאביו – וכך נורו האב והבן בידי המרצחים.

                          בחור צעיר שעזר לעשרות יהודים להישאר  בחיים

שוב הועברתי הלאה לקוטליז  ל “קאצעט”- מחנה ריכוז . בקאצעט פגשתי מבני עירי קלובוצק. במקום נפטרו –שלמה קורצבארד,בנו של יהונתן וגיסי – משה זעלטן.

היה שם גם בנו של אברהם מאסס .הוא עבד במטבח.שעזב את קלובוצק הוא היה בן 15-16 שנה.הוא החזיק בחיים עשרות אנשים. הוא סיפק אוכל לחלשים .בכל לילה עמדו יהודים ,ליד חלון המטבח וצעקו פנימה:”לייב ברוך תן לי קצת אוכל” .וכמה שיכול הוא היה נותן.מתוך 20 איש שעבדו במטבח הוא היה היחיד שעזר על ידי מתן אוכל. האחרים לא. הוא הציל את חייהם של הרבה אנשים.

                                                             השחרור

ב  21 בפברואר  1945 התחילו להגיע ראשוני החיילים הרוסיים.הם פגשו רק את החולים ששכבו במיטות או על האדמה.גם אני הייתי חולה במשך למעלה מחודשיים.אבל התגעגעתי לקלובוצק היהודית.למרות מצבי יצאתי לדרך. הלכתי ברגל ,קצת על עגלות כשגויים לקחו אותי,וגם ברכבת.המלחמה טרם הסתיימה לגמרי. כעבור חודשיים הגעתי לקלובוצק.פגשתי שם רק אישה יהודיה אחת, רחל לאה לאפידס, לנתי אצלה בלילה.למחרת ,יצאתי לרחוב,ממש בעירום ובחוסר כל ובפנים אטומות.פולני אחד התחבר איתי ,שני שאל ” טי ישטשע זשיעש”  – האם אתה עוד חי ?? מיד עזבתי את קלובוצק ונסעתי ישר לצנסטחוב ומשם ישר לגרמניה למחנות ה די.די.פי(מחנות העקורים).

שם נודע לי כי בעיר ביירויט (גרמניה) ,נמצאים כמה מאנשי קלובוצק. נסעתי לביירויט ואכן מצאתי שם כמה מיהודי קלובוצק.שם ,בשנת 1946,אירגנו את האזכרה הראשונה לקדושי קלובוצק..