בערל יאקובאוויטש

 

נסענו לגרמניה.בתחנת הרכבת . ב’אפעלן’ הוסיפו אלינו,הגרמנים, עוד מספר קרונות עם יהודים. היו אלה יהודים ממישקאוו ומקזשעפיץ.

הגענו לתחנת רכבת קטנה והגרמנים החלו לצעוק:” כולם החוצה”. יצאנו מהקרונות ונוכחנו לדעת כי אנו נמצאים בתחנה קטנה בשם “אייכנטהאל”.מחוץ לתחנה כבר היו מוכנות מספר מכוניות ,אליהן הוכנסנו והסיעו אותנו לכיוון לא ידוע.

לאחר נסיעה של 5 ק”מ בערך נעצרו המכוניות.מצד אחד של הדרך ראינו יער ומצד שני ראינו צריפי עץ  מוקפים בגדרות תיל בגובה של 3 מטר.חשוך.אין לנו מושג היכן אנו נמצאים .השער נפתח ואנו צועדים פנימה בשלשות.הם סופרים אותנו ,26 איש,ושולחים אותנו לצריף טור טור.שנכנסתי לצריף ראיתי שם 13 מיטות ,שולחן ומספר שרפרפים.אנו מקבלים הוראה למלא,כל אחד, את המזרון בקש וללכת לישון.

למחרת בבוקר העירו אותנו הגרמנים בצעקה :”אללעס אופשטיין (לקום כולם) וליישר את המיטות לפי המילימטר “. אנו הצעירים שלא שעדיין לא שירתנו בצבא,לא ידענו מה צריך ואיך לעשות זאת.

מריצים אותנו לרחבה,סופרים אותנו, לבדוק אם משהו ברח. בארבע פינות המחנה ניצבים מגדלים ובהם חיילים ששומרים עלינו עם מכונות ירייה. גם ליד השער נמצאים מספר חיילים שרובים על כתפיהם.

בבוקר ,אנו מקבלים לשתות קפה שחור,מר,חצי לחם במשקל של 400 גרם וחתיכת מרגרינה במשקל 20 גרם. מודיעם לנו כי מנת מזון זו אמורה להספיק לנו לכל היום.עתה עלינו לצאת לעבודה וכאשר נשוב ,לפנות ערב, נקבל ארוחת צהריים.

אנו צועדים החוצה בשלשות.חיילים גרמנים שומרים עלינו משני הצדדים.הם פוקדים עלינו לצעוד ישר בצעידה,כמו חיילים.כך הלכנו 4 ק”מ .מתוך מלונת עץ מוציאים ומחלקים לנו כלים לעבודה : טוריה, את חפירה ומקוש. תוך זמן קצר אנו מחלקים לקבוצות .קבוצה אחת נלקחת להעמיס אדמה על קרונות קטנים שעמדו על פסים דקים .חלק מהאנשים עסקו בהנחת פסי רכבת  כמה שיותר רחוק .חלק אחר עסק בעבודות שונות.

כך עומדים אנו ליד העבודה .אנו מעמיסים את האדמה השחורה לתוך העגלות. אדם לבוש אזרחי נעמד מולנו צועק : “מהר יותר,קצב “. כשקת מעדר בידו הוא מכריז ש “מי שלא ימלא את העגלה יחטוף מהקת “.

העגלות מתמלאות.קטר קטן נראה מגיע .הקטר מתחבר לעגלות ומוביל אותם משם.מיד מגיעים ארגזים ריקים ,כדי שלא נישאר חלילה ,לעמוד לרגע ללא עבודה ונוכל לנוח.כך אנו עובדים במשך כל היום.

בשעה 4 אחה”צ מודיעים לנו :”  יש לנקות את כל הכלים ולצחצח אותם כפי שקבלנו אותם – ולהחזיר אותם “. מיד הועמדנו בשלשות והורצנו אל המחנה.כולם היו רעבים ועייפים.במחנה ספרו אותנו ,כדי לבדוק אם משהו ברח. הם הזהירו אותנו כי אם משהו יברח ,הם יעמידו אותנו בשורה וכל עשירי יילקח וירו בו למוות.בכל פעם שחזרנו למחנה מהעבודות שמענו דרשות אלה ודומות להן.

אנו עומדים בשורה וצועדים לאוכל בחדר האוכל.כל אחד מקבל צלחת אוכל המורכבת ממים עם קאלריבן ובהם מעט מאוד תפוחי אדמה .כל אחד ,שעוד היו לו מצרכים שהביא מהבית ,רץ מהר להביא אותם.למרבה הצער זה לא הספיק לזמן רב.

                     משלוחי מצרכים מהבית וההיטלטלות למחנה חדש.

התחלנו לשלוח מכתבים הביתה.כל מכתב צונזר .כל מכתב שלא נשא חן בעיניהם נשרף.המכתבים ,שכן הותרו לנו ,היו חייבים להיות באותיות לטיניות.אסור היה לכתוב באידיש ולגבי הרעב שלנו כתבנו “אנו בריאים ומוסרים דרישת לאופים”…הורים הבינו היטב מה היא כוונתנו.כעבור מספר ימים קבלנו מהבית –לחם ,בשר מוצרי שומן אחדים,סוכר ועוד מצרכים שונים.ניתן לאמור כי הורינו ממש הקריבו עצמם עבורנו. הם שלחו לנו מה שרק עלה בידם והטוב ביותר ,אולם לא הכול הגיע ליעדו. הגרמנים בדקו כל חבילה למנע העברת מוצרים ביתיים.כדי לפגע בנו ,הם ערבבו סוכר עם גריסים או תה עם אטריות וכו.הם רצו לאמלל אותנו ולמנע ניצול המצרכים שנשלחו מהבית.

החבילות שקבלנו היו הנחמה שלנו.הרגשנו את היד העדינה של אימא או של אבא אשר בעת אריזת החבילה חשבו ” בעזרת חבילה זו אציל את חייו של בני כדי שלא יסיים חיו ,חלילה, מרעב…” אין לי ספק כי דמעות רבות הזילו הורינו כאשר שלחו את החבילות למחנה .

כך עברו עלינו בעבודה כ 10 שבועות.יום אחד ,אחרי יום עבודה קשה בשדה בגשם וברוח ,שנכנסו לכל האברים .כשחזרנו למחנה הודיעו לנו כי כל עובדי מתכות :מסגרים ,פחחים ,נפחים וכן נהגים ונגרים  -חייבים לנסוע לעבוד בבתי חרושת מאחר שיש מחסור בידיים עובדות במקצועות אלה. לא הייתה לנו בררה אלא לקבל עלינו את הגורל המר.כך נאלצנו גם להיפרד מחברינו בני קלובוצק.

לא חלף זמן רב ומכונית צבאית הגיעה ,ובערך 20 אנשים ,כולם בריאים עמוסים בחבילות,

עלינו על המכונית. כל אחד מהנוסעים קיבל לקראת הנסיעה חצי ק”ג לחם ו20 ג’ מרגרינה .נפרדנו מהחברים ,המכונית זזה.שומרים עלינו שני שומרים גרמנים אשר נסעו עמנו במכונית .

הדרך ארכה כשעתיים בערך . שוב אנו מגיעים למקום מגודר. ניצבים שם בדיוק אותם צריפים כמו באייכנטהאל .אנו יוצאים מהמכוניות עם החבילות בידנו והם מעמידים אותנו בשורה.חייל גרמני בוחן אותנו ,עם מנורת חשמל בידו.הוא בוחן אותנו אחד אחד ומיד לאחר מכן מצעידים אותנו לתוך המחנה.

מתחילות לנו צרות חדשות.אנו מקבלים שקים ומורים לנו למלא אותם בקש, כדי שישמשו לנו כמזרונים לשינה.כולנו הוכנסו לחדר אחד . הזמן הוא ינואר 1941.

למחרת בבוקר ,במקום לקחת אותנו לעבוד בבית החרושת ,מוצאים אותנו לשדה,לחפור בורות.בזמן העבודה השגיחו עלינו חיילים גרמנים,אך את העבודה ניהלו מהנדסים ובעלי מקצוע.

כל המסגרים והנפחים צוו לשאת את המסילות .לנגרים נתנו לסחוב עצים ואילו האחרים המשיכו לחפור עמוק יותר. התיידדנו עם העובדים הגרמנים האזרחיים ,שתפקדו כבעלי מקצוע.הם סיפרו לנו כי במקום מוקם גשר שישמש את האוטובאן (כביש מהיר).הם הצביעו על הנחל שעבר בסמיכות מקום .זה היה הנחל ה’הסאורי – ניסע’.

כך עבדנו מדי יום ,מבוקר עד ערב,על גשר לכביש המהיר  -מינואר 1941 ועד מרץ 1942.

חפרנו בורות בעומק של עד 6 מטר.עמדנו במים בעומק עד מעבר הברכיים והוצאנו את הקרקע הבוצית או החולית החוצה.שחזרנו למחנה ,לאחר יום עבודה מפרך ,היינו צריכים לנקות את המחנה ולהוציא את הזבל.רתמנו עצמנו אל עגלה ,שבה הזבל ,ומשכנו אותה הרחק בשדה.את הכביסה שלנו עשינו בעצמנו וכן היינו צריכים לתקן את הבגדים .במחנה היו 500 יהודים מעיירות בפולין. הרוב היו משלזיה ,בנדין,סוסנוויץ,קלובוצק,קזשעפיץ,מישקאוו ועוד.

חיינו כמו חברים ,כיוון שכולנו חווינו אותם הקשיים אותן הצרות.קבלנו מכתבים מההורים וכן קצת מצרכי מזון שנשלחו מהבית.

ביום קיץ אחד, אחד מביננו ברח.הגרמנים ששמרו עלינו כעסו מאוד.עד לבריחה ,הם שמרו עלינו רק בלילות .מיד שאותו אחד נעלם ,החלו הגרמנים לשמור עלינו גם בימים.הם החלו לחפש אחרי הנמלט,ולאחר מספר שעות הם מצאו אותו.הוא ספר לגרמנים כי היה רעב והלך לחפש אוכל.היינו ברי מזל שהם הצליחו למצוא אותו ,שאם לא חששנו כי יעמידו אותנו לקיר וירו בכל עשירי מאיתנו.

מאז הבריחה הם הנהיגו “ארוחת לילה”.עבדנו קשה כל היום ובלילות שמרנו אחד על השני לכל ימלט משהו .

                         המצב מחמיר ,המכתב האחרון מקלובוצק.

בחודש מרץ 1942 מגיעה הודעה לפיה יש לפנות אותנו למחנה אחר .נשלחנו ל’טארנאווסקי – גורי’ ,שנקראה בתקופת הכיבוש – ‘טארנרוויץ’.

בטארנאווסקי – גורי ,החלו בעיות חדשות.כאן כבר נדחסנו כ מאה איש בצריף אחד.בצריף ניצבות 35 מיטות בנות 3 קומות.איש ישן מעל רעהו .לעבודה אנו מוסעים ברכבת.העבודה כוללת נשיאת פסי רכבת כבדים והרחבת תחנת הרכבת.אנו עומדים עם אתי חפירה וממלאים עגלות באדמה כבדה ,לחה ובוצית.כוחותינו אוזלים מהעבודה הקשה.הגרמנים השומרים עלינו מכים אותנו בקתות אתים.

במחנה,האוכל היה מועט.קבלנו ק”ג לחם ליום לשלושה אנשים ושתי חתיכות מרגרינה.חבילות המצרכים שקבלנו מהבית הפכו להיות נדירות כיוון שגם בקלובוצק הלך המצב והיה קשה יותר.הגרמנים המשיכו והוסיפו לענות אותנו אף יותר.

כך עבדנו בפרך ובדוחק ב ‘טארנאווסקי – גורי’ מקום בו היו כ 10 בני קלובוצק.מכתבים מהבית קבלנו לעיתים רחוקים.כאשר כבר הגיע מכתב ,התבשרנו בו כי כל יהודי קלובוצק גרים כבר בגטו,ואף נשלחים לאושוויץ.כבר ידענו מהי משמעות הדבר.

בחודש תמוז שנת 1942 קבלתי את המכתב האחרון מאימי ,ובו נכתב:

“בני היקר,אני כותבת לך היום מכתב ,כנראה המכתב האחרון, כיוון שכולם כבר גורשו מקלובוצק.הגרמנים התנפלו עלינו בלילה והובילו את כולם לתחנת הרכבת.ביניהם היה גם אבא.גם את אחיך לקחו,אני מקווה שאל מחנה עבודה.אין לי מה להוסיף כיוון שאינני יודעת דבר.שמור על בריאות, ושנתראה מהר ככל האפשר בבית.”..

לא הייתה כתובת למשלוח מענה ואף לא חתימה .זיהיתי את כתב ידה של אימי בו היה כתוב המכתב האחרון של אימי.

שנודע לחברי בני קלובוצק כי קבלתי מכתב ,הם התכנסו אצלי ,קראתי בפניהם את המכתב.כולם נחנקו מדמעות.לא ידענו מה לעשות ,כל אחד מאיתנו חש כי איבד את כל עולמו .עד עתה היו חנו הורים לחלקנו היו נשים וילדים ,משפחה,בית,שכולנו קיווינו כי כשהמלחמה תסתיים נוכל לשוב אליהם …ועתה סוף לכול.

לאחר מכן לקחתי את המכתב ושוב קראתי אותו מכל כיוון.שמתי לב כי החותמת של בית הדואר ממנו נשלח המכתב היה של ‘דזשאלאשין’. לא יכולתי להירגע : איך מגיעה אימי לדזשאלאשין ? החזקתי במכתב כמו באוצר יקר.לאחר מכן ,לא יכולתי לשמור עליו יותר.

                                 פגישה עם אחי במחנה עבודה 

באוקטובר מתקבלת הודעה ,כי על כולם לעבור למחנה אחר,לא ידענו לאן.בבוקר כבר לא יצאנו לעבודה.הורו לנו לקחת את חפצינו ומריצים אותנו לתחנת הרכבת.שוב אנו מובלים לכיוון בלתי ידוע.בשעה 2 אחה”צ לערך,אנו מגיעים לתחנת רכבת קטנה.אנו רואים שלט עם אותיות שחורות : ‘מארקשטאט’.מתחנת הרכבת אנו מובלים אל מחנה.

מיד עם בואי למחנה החדש פגשתי חבר בן קלובוצק,עמו הייתי במחנה הראשון באייכנטאל.ממנו למדתי כי במחנה נמצא גם אחי.נאסר עלינו לזוז מהמקום בו נמצאתי ולכן בקשתי מחברי ללכת ולהביא את אחי.הוא הלך מיד וחזר עם אחי.עמדנו במרחק של כ 5 מטר איש מאחיו .מצוותים אותנו לצריפים .כשמגיעים אלי – אני מבקש כי יכניסו אותי לצריף שבו גר אחי.לא ידעתי אז מה שכנע את זקן הצריף ,אך הוא קבל את בקשתי וצרך אותי לצריף של אחי.

התהליך נמשך כשעתיים ,ולאחר מכן נפגשתי עם אחי.התחבקנו והתנשקנו,ולא יכולנו לעזוב אחד את השני אחרי פרידה של שנתיים.חשוב היה לי לדעת מה עלה בגורל הורינו.

קבלנו מיטה אחת.אחי ישן במיטה העליונה ואני בתחתונה.אלה היו שתי מיטות עץ.אחי סיפר לי הכול,כיצד התבצעה החיסול. הגרמנים אספו את כל היהודים בעיירה.את כולם ללא הבחנה מטף ועד זקן.אותם אנשים שהיו מסוגלים לעבוד הובילו למחנה ואת מי שאינו בכושר עבודה לקחו לתחנת הרכבת.הסברה הייתה ,כמעט בוודאות ,כי כולם הובלו לאושוויץ..כך ישבנו כל הערב ואחי סיפר לי את כל מה שהיה .

אחי סיפר לי כיצד הלכה פעם אימא לוועדה (יודענראט) ושברה שם את החלונות .היא כעסה על שהוועדה הבטיחה כי אנו נשוב מהעבודה לאחר חודשיים,והנה חלפו כבר כמעט שנתיים ואיש טרם שב.תוך שמחה על כי אנו ביחד ,הלכנו אחי ואני ,בכל יום לעבודה הקשה.יותר לא הגיעו כל מכתב מאיש.גם חבילות לא היה ממי לקבל.האוכל במחנה הלך והתדרדר.כך עבדנו מאוקטובר  1942 עד מרץ  1943.

                          עזרה הדדית בין אחים יהודים מעונים

באחד הימים של חודש מרץ ,איבדתי את כוחותיי.למרות זאת נאלצתי לצאת לעבודה כיוון שלא היה לי חום ,ולמרות שלא יכולתי לזוז או לחוש את אברי.הייתי אדיש לכל ואבדתי כל משמעות לחיי,תקוותי נמוגו כולם . המשגיח הגרמני הכה בי נמרצות כיוון שאני “מחבל” בעבודה ומסרב לעבוד עבור ” הניצחון הגרמני “.כך שכבתי במשך היום בארון ,עם מספר יהודים נוספים,שגם הם לא היו מסוגלים לעבוד.

לבסוף ,שחזרו כולם למחנה ,לקחו היהודים את ארבעת האנשים המותשים  על הכתפיים וכך נשאו אותנו חזרה למחנה.

אחי חיכה לי מידי יום ליד שער המחנה ,כיוון שהוא היה חוזר חצי שעה מוקדם יותר מהעבודה שלו,שהייתה קרובה יותר למחנה.הוא ראה כיצד נושאים אותי,כמעט מת,ולא ידע מה לעשות וכיצד לעזור לי.את כל המותשים שהובאו מהעבודה ,הובילו אל חדר החולים.היו צריפים מיוחדים לחולים ,שמשם היו נשלחים כל שבוע לאושוויץ.הסיפור היה שהם נשלחים ל”החלמה”. אולם איש מהם לא ראה העולם יותר.

בחדר החולים קבל כל אחד מאיתנו ארוחת צהרים עם מנת לחם.אחי הביא לי גם הוא את מנת הלחם שלו, כדי שאתחזק ואבריא .אחרי כמה מנות לחם התאוששתי וחזרתי למצב נורמאלי.אחי דבר על ליבי כדי שאשוב לחדר בצריף שלנו ,כיוון שהשהות בחדר החולים מסוכנת ומשם נשלחים אנשים תוך זמן קצר .אולם,בשלב זה,לא יכולתי לעמוד עדין על הרגליים.

היינו אז כ 150 חולים ששכבו בחדר החולים.כל יום הובאו יהודים נוספים שחלו ולא היו מסוגלים יותר לעבוד .החולים היו עם רגליים נפוחות ,פצועים עם פצעים שלא התאחו עקב המצב הכללי והעבודה הקשה.כאשר מספרנו גדל לכ 300 איש ,יהודים ממקומות שונים ,צעירים ומבוגרים – נשלחנו ,בחודש מרץ 1943 ,ל’בראנד’.

בדרך בכינו כולם- אנו נפרדים מהעולם החי.היינו אנשים צעירים בני 15 עד 40 שנה.

אחריה נסיעה בת כמה שעות,הגענו למחנה בראנד.התקבלנו מיד במכות ובמקלות מידי המרצחים.אלה מביננו שלא יכלו לעמוד על הרגלים הושלכו מיד לצריף מיוחד בו גורלם כבר נחרץ מראש.אלה מביננו שעוד עמדו על הרגלים ,39 איש הוכנסו לחדר בצריף עם מטות בנות שלוש או יותר קומות.קבלנו אוכל ולחם ובגדים להחלפה וסבון לרחצה עליו היה כתוב “ריף” ( ריינע יודען פעטס” – שומן יהודי נקי ).

אחרי שהות של עשרה ימים במחנה ,שבו אלי כוחותיי.כל יום ערכו לנו מסדר למען בריאותינו.ב 8 בבוקר הועמדנו בשלשות .היינו נבדקים על ניקיון ,גילוח,היינו אמורים להיות מסופרים קצר,בגדים שלמים ,נעליים מצוחצחים ,ציפורניים נקיות וכיסים ריקים –פרט לממחטה ובלי סיגריות.על הממחטה היה להיות נקייה.זאת הייתה יכולה להיות פיסת בד קרועה- ובלבד שהייתה נקייה. המסדר היה נמשך כשעתיים עד שלוש שעות.המסדר היה נערך גם בגשם ובקור הגדול ביותר.

                                                  ***

אני שהיתי ,כחולה, באחד מחדרי החולים.חשתי “בר מזל” על שלא הייתי צריך להיות בחוץ כל כך הרבה שעות.על הבריאים נאסר להיכנס לחדרי החולים .הבריאים רק עבדו במחנה שהיה כמו כל מחנה אחר.החולים ממחנה זה נשלחו לאושוויץ.

כמו בכל מחנה היה גם כאן “זקן היהודים”.רק שכאן התנהג “זקן היהודים ” קצת יותר טוב אל האנשים ,כיוון שהיה לו עסק עם חולים בלבד.הוא היה רשאי להיכנס אל חדרי החולים ונהג לבקר אותנו מידי יום.פעם אחת הוא נכנס אלינו לחדר ,בו שכבו 39 איש.הוא בוחן כל אחד מאיתנו ושואל ” מי מכם מוכן כבר לצאת מהמיטה ולהיות בין הבריאים ?”.

מובן שעדיף היה ,אחרי שנתיים וחצי של עבודה קשה, להמשיך ולנוח.לאיש לא היה רצון לצאת ולחשוף את גופו למכות של הגרמנים בעבודות הפרך.אולם כאן הסביר לנו ‘זקן היהודים’,כי למחרת אמור להגיע קצין ס.ס.ושלח את החולים לאושוויץ.כל מי שהוא ימצא במיטה ירשם על ידו וישלח למוות.

לאחר מחשבה קצרה,אנו מודיעים ל ‘זקן היהודים’ כי למחרת בבוקר אנו יוצאים למסדר ונשארים עם הבריאים.’זקן היהודים’ שלח לנו מיד לבנים ,מכנסים ,מעילים ,גרביים ונעלים ומצרכים נוספים.כחולים לא היה לנו יותר מאשר מה שכבנו עמו,אפילו לא נעלים.

למחרת התייצבנו למסדר יחד עם כולם.הועמדנו בשלשות כשהגרמנים בוחנים אותנו בתשומת לב.כך השכמנו מידי יום.אחר הצהרים היו חייבים כל הבריאים לעבוד במחנה. כיוון שלא יכולתי לבצע את העבודה ,קבלתי מכות רבות מידי החיילים הגרמנים.הוא הכה אותי על ראשי עם קת של מעדר,הסתרתי את פני עם הידיים וכך ספגתי חבטה חזקה בזרוע השמאלית והיא נשברה.לא יכולתי להניע את אצבעותיי וכך פינו אותי באמבולנס אל הרופא,שבמקרה היה אצל החולים.אני מספר לו מה קרה לי וכיצד נשברה היד.הוא בודק אותי ומאשר מיד כי היד שבורה.חייבים לגבס את היד.הרופא, יהודי כבן 45 היה מצרפת,כמו שאנו היינו מפולין –כלוא במחנה .

בלית בררה נאלצתי להסכים לגבס את ידי ולתלות אותה בתחבושת הקשורה לצווארי.מיד רשמו אותי כחולה,דבר שהיה עלול לגרום לי להישלח באחד הימים הקרובים לאושוויץ.אולם,לא ,לא הייתה לי כל בררה.

למחרת כבר לא עמדתי למסדר.

באחד הימים ,חודש אפריל 1943, מודיעים לכולנו כי למחרת אמור להגיע קצין ס.ס. גרמני בדרגת “שטורעמבפירער” .הוא יערוך מסדר וכל מי שיהיה בחדר החולים הוא ישלח לאושוויץ.כדאי שיהיו כמה שיותר בריאים ופחות חולים.אני ,אובד עצות ,רץ לרופא ומבקש ממנו עצה ,כיוון שאני לא רוצה להיות בין אלה שישלחו לאושוויץ.

הרופא,אדם עם רגש וחמלה,כיוון שאף הוא עצמו היה משועבד במקום כמו כל האחרים,אומר לי כי מחר ,ברגע שקצין הס.ס. יגיע ,שאצא למסדר בין הבריאים מבלי  להשאיר את היד תלויה על הצוואר.את היד אשאיר לצד הגוף כדי שלא יבחינו שהיא מגובסת.הודיתי לרופא ויצאתי החוצה.

למחרת בבוקר הריצו אותנו החוצה מהחדר. מורים לנו לנקות היטב כיוון שמגיעה ביקורת.כבר ידענו מי האיש ,לו נהגנו לקרא בייננו לבין עצמנו “מלאך המוות”.בחוץ ניצבים כ  400 איש.כולם מגולחים ומצוחצחים,כאילו מדובר ביום חג עבורנו.אני ,הם היד השבורה,בין כולם.ליבי מכה בחזה  כמו פטיש.בראשי מכה המחשבה:או שאני נשאר בין החיים או בין אלו שישלחו למוות.

כך עומדים אנו מ 8 עד 11. אני מציץ אל איש הס.ס. קצת צולע באחת מרגליו ,כבן 50 ,לאט לאט הוא מגיע אלי. הוא מלווה על ידי גרמני ,’זקן היהודים’ והרופא.כל מי שנראה רע או לא מצא חן בעיניו הוא הוציא מהשורות.הוא בוחן אותי ושואל את הרופא,”מה קורה עם זה?”. עונה לו הרופא כי אני יכול לצאת לעבודה בעוד 10 ימים.הוא עונה לרופא – “אם אתה משקר אתה נשלח לאושוויץ”. הרופא מקיש בעקביו ,כמו חייל לפני הגנרל,ובקול מפוחד צועק “יאוואל” (כן).

רוצח היהודים הכין רשימה של כ 200 חולים והוא מודיע לגרמנים :”את כל החולים יש לרכז בצריף אחד”. בלילה אנו שומעים כי מגיעות עגלות .אנו מציצים דרך החלון,אנו רואים עגלות ארוכות ,רתומות לסוסים,עומדות לפני צריף החולים.השעה ,בערך 2 בלילה.פותחים את הצריף שבו החולים ומורים לכולם לטפס על העגלות.מי שלא יכול היה לטפס ,נזרק לעגלה על ידי הגרמנים,כפי שזורקים שק תפוחי אדמה ,אחד על השני.

הבכי והצעקות נשמעים בכל המחנה.הגרמנים צועקים אליהם :”מי שלא ישתוק יירה כאן ומיד”.לא מואילים דיבורים או מכות של הגרמנים האנשים מבינים כי הם נלקחים לאושוויץ.העגלות עם הסוסים יוצאות מהמחנה אחת אחרי השנייה.

                                               מחנה  “גן עדן”

הערב יורד .שוב נשמעות צעקות :”כולם לקום ,לצאת מהמיטות ולסדר את המיטות,לצחצח נעליים.בעוד שעה יש מסדר”.

אנו יוצאים למגרש הגדול.שוב לא רואים חולים מציצים מצריפי החולים,הכול ריק.כולם יודעים מה קרה ,אך חוששים לשאול על החולים.בזמן המסדר מופיע איש גרמני  לבוש אזרחית ,זה היה מפקד המחנה.אני,לאחר שאני חש כבר קצת יותר טוב,פוסע קדימה ,יוצא מהשורה ומתייצב לעבודה.מיד יוצאים כ 20 איש .הגרמני צועק כי הוא צריך 30 איש. יוצאים עוד 10 איש.כך ניצבים אנו כבר בשלשות – 30 איש.

ליד השער עומדת מכונית אזרחית.אנו מובלים לעבר השער ושאנו מלווים על ידי שני גרמנים אנו מוסעים אל תחנת הרכבת.במסילה צדדית עומד עבורנו קרון מלא פחם אותו עלינו לפרוק.הגרמנים אומרים לנו כי עם סיום הפריקה נחזור למחנה.

ממול,כ 20 מטר קדימה אחרי קרון אחר ,נמצא קרון סגור עליו כתוב “אושווינצים” .אנו שומעים בכי מכיוון הקרון ואנו מבינים מיד מאין הגיעו האנשים שבקרון.איך יכלו להכניס 200 איש לקרון אחד ? סגור ומבודד עמד הקרון בתחנת הרכבת בראנד ,מקום בו נשלחו כל האנשים הצעירים .הדבר היה בחודש מרץ  1943.

בזמן המסדר,באחד הבקרים ,אנו נשאלים אם אנו מעוניינים לצאת לעבודה.יצאתי ראשון.אחרי מתייצבים עוד כמה אנשים.מספר המועמדים עולה ומגיע לכ 35 איש,כולם צעירים בני 20  עד 30  שנה.מיד רושמים אותנו .אנו מקבלים אוכל ,לחם –מנות כפולות גם לבוש נעליים ומכנסיים .קבלנו הכול כפול גם ממחתות וכלי גילוח.

אחר הצהרים נוסעים כל 35 האיש  שנרשמו לעבודה.ליד השער עומדת מכונית ושני אנשי צבא מלווים אותנו.אנו נוסכים לכיוון לא ידוע ,עוברים את ברעסלב .כמה ק”מ אחרי ברעסלב נמצא מחסן  של ה’לופט וואפע’ הגרמני (חיל האוויר) ומולו מחנה קטן הנראה כמו כל המחנות.זה מחנה של יהודים וכן יש ‘זקן היהודים ,שם המקום גינטעבריק.

שני החיילים הגרמנים שליוו אותנו צועקים לנו “מהר ,לרדת מהמכונית”.

אנו יורדים ומסתדרים בשלשות.מגיע אלינו אדם ,כבן 40 ,לבוש אזרחית בעל כרס גדולה.הוא קורא אליו את זקן היהודים .הוא בוחן בקפידה כל אחד מאיתנו .שני החיילים שליוו אותנו מעבירים אותנו אליו ומודיעים לו כי היינו בחדר החולים ב- בראנד.כולם היו חולים ,הם מודיעים לו, אך עתה הם בריאים וכשירים לעבודה.שני החיילים נפרדים מהאזרח ב”הייל היטלר” והולכים לדרכם.

המחנה כולו הוא צריף אחד עם ארבעה חדרים ובהם בסך הכול כ 80 יהודים.היהודים במקום מקבלים אותנו בידידות ובנועם כיוון שכבר החלמנו.היהודים שהיו במחנה היו צעירים בעיקר מפולין :שלזיה עילית ,בנדין,סוסנוויץ,דאמבראווע,ומערים בסביבה.גם אנו ה 35 היינו ממקומות שונים בפולין כשאני היחיד מקלובוצק.

אנו מחולקים לארבעת החדרים ומקבלים מנות אוכל כפולות.למחרת בבוקר אנו יוצאים לעבודה.העבודה היא בקרבת המחנה .הכול מתבצע בשלווה,איש אינו צועק על היהודים ואין מכים איש.כולם צייתנים,האוכל פחות או יותר מספיק,יותר מאשר בכל מחנה אחר.כל שבת מקבלים לבנים נקיים.כמעט ואין שמירה עלינו.רק בשער יושב חייל גרמני ,רובה בידו והשער נעול.כל זה כיוון שהמחנה היה ממוקם בתוך שטח סגור של חיל האוויר הגרמני.

אנו עבדנו בהעמסה ובפריקה של קרונות עם ציוד צבאי ,והעבודה לא הייתה קשה ביותר.

בבוקר השכמנו בשעה  6,קבלנו ארוחת בוקר והלכנו –מספר צעדים עד לעבודה.העבודה החלה בשעה 7  ועד 12.מ 12 עד 1  הייתה שעת ארוחת הצהריים,לארוחת הצהריים חזרנו אל המחנה בארוחה קבלנו מרק טרי וניתן לומר שהאוכל בושל בניקיון.לאחר מכן  עבדנו  מ 1   ועד השעה 4 .מהשעה 4 היינו חופשיים ויכולנו לשכב לנוח.

בחודש יוני  1943 מגיעה ידיעה לפיה המחנה עומד להיסגר וכי על 30 יהודים ראשונים חייבים לעזוב.זקן היהודים כבר הכין את רשימת 30 האיש אשר ישלחו מהמחנה.אני ביניהם.מורים לנו לארוז את הציוד ,ובאותו יום כבר אין אנו יוצאים לעבודה.אנו מקבלים לבנים מכנסים ציוד גילוח.אחר הצהרים אנו יוצאים ,עם הציוד שלנו למגרש .ליד השאר ניצבת משאית צבאית.

שוב אנו נוסעים לכיוון לא ידוע,איש אינו יודע לאן אנו נוסעים.גורלנו בנמצא בידי הגרמנים.כך אנו נוסעים כשעתיים ומגיעים לגרליץ ומחכים במגרש גדול.שם נמצא בית חרושת לקרונות.לא הרחק משם ניצבים שלשה צריפי מחנה ובהם יהודים.

גרמני מבוגר מקבל אותנו.הוא מעמיד אותנו בשורה. מיד מגיע השומר הגרמני וכן זקן היהודים של המחנה.הוא מודיע לנו כי עתה נפתח כאן מחנה חדש וכי עלינו להיות עובדים טובים ולהתנהג היטב ואז גם הוא יהיה טוב אלינו.

אנו צועדים לתוך המחנה.זקן היהודים רושם אותנו ואנו מקבלים אוכל.בכל המחנה נמצאים כ 50 יהודים בלבד.בימים הבאים הגיעו קבוצות נוספות וכך מגיע כבר המספר לכ 300 יהודים ,כולם צעירים . העבודה היא בבינוי ותיעול.אנו מחולקים ,כל יום,לקבוצות בנות 30, 50, 70,איש בקבוצה ,אך גם לקבוצות קטנות יותר.העבודה התבצעה במחנה עצמו,בו היה בית חרושת.היינו מוקפים בשתי גדרות :זו של המחנה וכן של המפעל.במקום עבדו גם שבויים רוסים,צרפתים ,פולנים ובני לאומים אחרים.כך עבדנו קשה מחודש יוני 1943 ועד מרץ 1944.

שוב מגיעה הודעה,כי למחרת אין אנו יוצאים לעבודה.אנו נוסעים למחנה אחר.עד מרץ 1944 היינו בעבודות פרך בסלילת כבישים מהירים.ממרץ אנו נמנים על ק.צ. לאגער(“קאצעט –קונצענטראציע לאגער” – מחנה ריכוז) .

                            השלב האחרון בחיסול הסופי של המחנות

מרץ  1944.

שוב אנו מובלים לכיוון בלתי ידוע.אנו נוסעים כך כ 3 שעות עד שאנו לשער הנמצא בלב יער ,חסום בגדר תיל . כל 4 מטר תלוי שלט עליו יש סימון של גולגולת ובו כתוב :” מתח גבוה” .בין הגדרות מפטרלים שומרים גרמנים חמושים.

אנו יוצאים ומסתדרים בשלשות ,איש וצרורו בידו.מהמחנה מגיע זקן המחנה ומקל בידו.הוא לבוש ב “העפטלינגס –אנצוג” (חליפת אסירים ד.פ.): פסים כחולים לבנים עם משולש תפור על החזה ,משולש אדום עם מספר סידורי.סופרים אותנו .מי שאינו עומד זקוף,או הניע את ראשו ספג מיד מכות עם המקל על ראשו.

במכות ובצעקות רמות של זקן המחנה ,ותחת פחד אנו מורצים אל המחנה בו ניצבים צריפים עלובים.אנו צועדים לתוך אחד הצריפים וזקן המחנה מודיע לנו :”על כולם להתפשט ולהניח בצד את הבגדים. מחלקים לנו בגדי האסיר :תחתונים, מכנסיים וחולצה, בגד עליון ,כובע, זוג נעלים וגרביים.

מגיעים ספרים והם מגלחים לכל אחד בראש פס ברוחב של שתי אצבעות.שוב מסדרים אותנו בשורה וכל אחד מקבל מספר סידורי. המספר שלי הוא  19266.כל החפצים שהבאנו עמנו מהמחנות הקודמים – נלקחים מאיתנו.לכולנו ,ללא יוצא מהכלל,אותם בגדים. אנו מצוותים 90 איש לצריף ,ובם מיטות בנות 3 קומות, הרצפה היא המיטות . כל אחד מקבל שתי שמיכות דקות ומזרון קש. אנו מבטים איש על רעהו,אנו נראים כמי שהתחפשו.

למחרת אנו צועדים למגרש המסדרים.אנו מסתדרים בחמישיות וסופרים אותנו ,מגיעים כבר ל 1200 איש ועוד כמה עשרות.מחלקים אותנו לקבוצות ,ומקבלים לחם וקפה שחור ותחת משמר אנו צועדים לעבודה.כעבור שעה,אנו מגיעים לעבודה.

אנו נמצאים ביער בו נמצאים  צריפים בתהליך בניה.ביער היו מחנות נשק.כאן עבדנו קשה ביותר.כל יום במחנה.

כאן ,במחנה זה,חשנו כמה אנו חסרי ערך.אם קרה שמשהו מת,לא היו קוברים אותו בארגז עץ ליד המחנה,כפי שנהגו במחנות אחרים .כאן בק.צ. לאגער  ,בו שהינו ,היו המתים נשלחים ל’גראס – ראזען’ אליה היה שייך המחנה שלנו.היו שם מספר תנורים בהם היו שורפים את הגופות.

מאז הגענו ל’קאצעט’ במרץ 1944,לא קראו לנו יותר יודען- יהודים, אלא רק “קאצעטלער” או “העפטלינגער” . כאשר היה למשהו מאיתנו קצת חום,הוא לא היה צריך לצאת לעבודה.כל יום היו כמה מאות חולים – מועמדים למשרפות שב ‘גראס ראזען’ .במאי 1944 הגיע אלינו משלוח של יהודים מאושוויץ, כ 800 איש .הם סיפרו לנו על המתרחש שם.סיפורים שסירבנו להאמין להם.אמנם היינו נוהגים לעשות ,לגרמנים,כל מיני צרות ,אך מאז שמענו את הסיפורים של הבאים מאושוויץ,היינו לאילמים  כמו דגים במים.

מצב הרוח של העובדים האזרחים באתר הבניה היה שונה.ניתן היה להבחין ,על פי התנהגותם,כי המלחמה אינה מתנהלת טוב עבור הגרמנים.שמענו ,מהעובדים האזרחים שעבדו איתנו,על הכישלון של הגרמנים בחזית המערבית.התחלנו לשמוע שמועות כי המלחמה עשויה להסתיים כל יום.האמונה כי אנו עשויים להשתחרר בכל יום,נתנה לנו אומץ להמשיך לחיות.החל מחסור במוצרי בניה שונים .מסיבות אלה ואחרות הפסקנו לעבוד.

כך,ובמהלך כל הקיץ של שנת 1944 ,חיינו בתקווה ובשמחה על כי סוף המלחמה קרב.לעיתים קרובות שמענו אזעקות וסירנות החלו לצפצף.החשמל היה כבה לשעה או יותר. באותו זמן בו נשמעו  הצפירות , אנו ישבנו בצריפים.שמענו את רעש המטוסים,להקות שלמות של מטוסים.אנו הבנו כי מטוסים אלה נועדו לשחרורנו,  כאשר טסו להפציץ את ברלין.

הקיץ עבר והחורף מתקרב ואין לנו בגדי חורף.הצפירות נשמעות כמעט בכל יום.הפצצות הערים הגרמניות נעשו תכופות יותר ויותר.ישבנו בצריפים ימים שלמים,מטעמי ביטחון לא יצאנו החוצה לעבודה בזמן האזעקות.כך המשכנו לחיות בדוחק ובקור עד ה 9 בפברואר 1945.

ב9 בפברואר  1945 ,בשעה 7 בבוקר בזמן המפקד, מיינו אותנו – הבריאים לצד אחד והחולים לצד השני.לבריאים הודיעו לארוז את כל החפצים שלהם, כיוון שעליהם לעזוב מיד את המחנה. הרוסים היו כבר כ 20 ק”מ מהמקום בו נמצאנו.החולים יישארו במקום.

לאף אחד לא התחשק לצאת לדרך ,אלא העדיפו לחכות במקום ,מספר שעות, עד הגיעו של הצבא האדום.במקום נשארו כ 200 חולים ותשושים.

מיד הבחנו כי הגרמנים מסתתרים ,משום מה ,באדמה בארבעת פינות המחנה.הבנו מיד כי בכוונתם לפוצץ את המחנה,ברגע האחרון ,על החולים הנמצאים בו.התלבטנו האם לברוח מהמחנה או להישאר ולקוות כי נשוחרר.אולם נאלצו לפעול כפי שהורו לנו.

             האמצעים האכזריים של הגרמנים לחיסול האסירים האחרונים

אחרי שקבלנו חתיכת לחם ומרגרינה ,אנו מתחילים לצעוד. אנו מונים כ 1000 איש ,מוקפים בשומרים גרמנים חמושים.קשה לתאר את תקוותנו להשתחרר אחרי 4.5 שנות שיעבוד ,כיוון שבכל תקופת היותנו כלואים לא היינו,מעולם, כה קרובים לחיים כמה עתה,כאשר אנו יודעים כי הצבא האדום נמצא כ20  ק”מ מאחרינו.

אנו ממשיכים לצעוד ומקבלים אך מעט מזון לאכול.היו ימים בהם צעדנו במשך כל שעות היום ללא כל הפסקה למנוחה ,כיוון שהצבא האדום המשיך להתקרב.כך האיצו בנו הגרמנים יום אחרי יום.מי שנעצר ,ולא יכול היה להמשיך לצעוד,היה נלקח לשדה הסמוך ונורה למוות.

עמנו היו גם גרמנים ,אזרחים ,שפחדו מהרוסים .הם נעו על גבי עגלות וסוסים על טפם.בלילות ישנו לפעמים בשדה ולפעמים בסככה. לא התרחצנו במשך שבועות. כך נדדנו מ  9 בפברואר עד  ה 4 באפריל  1945.ב 4 באפריל הגענו לבוכנוולד.

ב 2 אחר הצהרים נכנסנו בשערי המחנה.לקחו אותנו למקלחות שם עמדנו מ 2 אחר הצהריים  עד 7  לפנות ערב. המתנה לצורך רחצה ,כך אמרו. אנו מביטים אל צריפי המחנה שהיו ניצבים כמעט על הקצה.במחנה היו באותה תקופה כ  70 אלף איש  יהודים ,רוסים,צוענים ,אנגלים ,פינים ,בלגים, הולנדים, נורווגים , איטלקים ,ספרדים ועוד.

לא התרחצנו.ראינו כי באחד הצריפים מסתובבים גברים ערומים ,עטופים בשמיכה.ראינו אותם הולכים אך לא ראינו אותם חוזרים להתלבש.עומדים כך  3000 יהודים ,יחפים על המיטות.במקביל הוציאו את היהודים מהצריפים אל המשטח הפתוח,הוציאו כ  5000 יהודים.איש לא ידע מה בכוונת הגרמנים לעשות לנו היהודים.

ל “העפטלינג ” בני לאומים אחרים ,הניחו להישאר בתוך הצריפים.רק היהודים נסחבו מתוך הצריפים, והריצו את כולם לשטח פתוח.בעיקר הוציאו מהצריפים יהודים ששכנו יחד עם פולנים.

וכך אנו מוצאים את עצמנו בבוכנוולד, שכובים  מה- 4 עד ה 9 באפריל תחת כיפת השמים,ללא מזון.כל הלילה אנו שומעים להקות מטוסים חולפות מעל לראשינו.בקשנו שיטילו עלינו פצצה –עדיף היה לנו למות ולא להמשיך לסבול מהקור והרעב ,או למות מקליע גרמני.אולם, לא היה מי שייענה לבקשתנו.

מספר המתים הלך וגדל. ערמות של גופות היו מוטלות ליד הקרמטוריום (המשרפה),אשר לא פעל בימים האחרונים.אנו החיים הורדנו את בגדיהם ולבשנו אותם כדי להתחמם קצת.היו כמה מופרעים מרעב אשר חתכו את עורם של המתים ובזה הרגיעו את רעבונם.חלק הסתתרו בלילה בין המתים כדי להתחמם,אחרים הסתתרו בין המתים כדי שלא יגורשו משם הלאה.הייתה שמועה שנאלץ להמשיך ללכת עוד מספר חודשים .סצנות טראגיות התרחשו במקום ,כאשר המעונים זיהו בין המתים את מכריהם.מרבית המתים היו יהודים.

שבת בבוקר ,ה 9 באפריל  1945, שוב העמידו אותנו החמישיות ,כשמשני הצדדים שומרים עלינו אוקראינים עם כלבי זאב. אם משהו מאיתנו לא ניצב זקוף היה הכלב  מתנפל עליו מיד.הכלב היה מושך את המכנסיים ונושך.פקדו אותנו ,שמעתי אותם אומרים כי נמצאים כ 4500 יהודים.הם מחלקים אותנו לשלושה טראנספורטים ( משלוחים  ) אחד של  1500,שני של  1650ושלישי   של  1350  בערך.אני הייתי בטרנספורט השני ,בין 1650 היהודים.

אנו יוצאים מבוכנוולד  בצעידה ,מבלי שקבלנו לאכול או לשתות.כמעט יחפים, בלי נעליים.עברו כבר מספר חודשים מאז החלפנו לבנים.אנו צועדים מתוך המחנה .משני צידי הדרך ,מוטלות גויות של מתים מהטרנספורט הראשון הצועד לפנינו שנורו.גם בטרנספורט שלנו מרבים לירות באנשים.

מי שאינו הולך ישר ,או מציץ לכיוון היער,נחשב כמי שבכוונתו לברוח  – ונורה בידי השומרים .כל יום נורו בין 40  ל 50 איש. הטרנספורט שלנו הצטמצם מיום ליום .שמרו עלינו כ 100 אנשי ס.ס. אוקראינים עם 10 כלבי זאב גדולים .הכלבים נשכו אותנו ,והכלבים המהלכים על שניים – ירו בנו …כך ככל שאנו ממשיכים בדרך,כך המשיכו לירות עלינו.בלילה שכבנו בשדה הפתוח שהכלבים שומרים עלינו.

הצעדה נמשכה כשבועיים ,שבסופה הגענו למחנה פלזנבורג , ב  22 באפריל  1945. יצאנו לדרך כ 1650 יהודים ,הגענו רק כ 800.האמנו כי במחנה זה כבר נישאר.אולם כעבור מספר שעות גורשנו ממחנה  פלזנבורג.שוב מסדרים וסופרים אותנו.מספרנו כבר הצטמצם ל 750 יהודים.חלקנו הסתתרו במחנה.

אנו יוצאים את המחנה בצעדה. יורים בנו כמו בציד חיות ביער.מספרנו מצטמצם מיום ליום.גם מספר השומרים האוקראינים פוחת.הם נעלים לנו מידי יום. לבסוף אנו מקבלים חתיכת לחם וקצת מים.

התאריך כבר ה -25  באפריל 1945 ,נשארנו רק כ 500 איש.כל רגע חולף כאילו היה שנה, אנו לא רואים את הסוף. כך חולפים להם הימים. ב  29 באפריל כבר היינו רק 200 יהודים.בכל יום ירו המרצחים בכ 70 יהודים.מכונות הירייה עבדו כל היום. ב  30 באפריל  ירד מספרנו כבר ל 150….בראשון ובשני למאי ממשיך המספר של השורדים לקטון . אנו כבר 110 ועוד לא משתחררים.היינו עדים ,במהלך של ארבעה שבועות,לרצח של 1500 איש בידי הגרמנים ,הזיכרונות אינם נותנים מנוח…

אנו ממשיכים לצעוד,ועתה אנו נאלצים לשאת גם את חבילת הציוד של המרצחים הגרמנים.לכל אחד מהם היה ,בחבילה, חליפה אזרחית להחלפה במקרה הצורך.

כך הולכים אנו בין שדות ובין יערות – ובין שני פושעים אוקראינים השומרים עלינו שמגיעה שמועה : “מחר ה 3 במאי ,אין לנו יותר לאן ללכת.הלילה נשאר עדיין בכפר ובבוקר ייקח כל איש ס.ס. שלושה ארבעה מאיתנו ליער ויגמור את הסיפור..כך יחוסלו כל יהודי הטרנספורט.כל אחד מהם יחליף את בגדיו ויחדל מלהיות חייל “…אחד מאיתנו שמע זאת משני אנשי הס.ס.הוא עמד והקשיב לדבריהם בשקט ומבלי לגלות ולו שמץ כאילו יש לו עניין בנאמר ביניהם.

נכנסנו עם שומרינו, לבית של כפרי ,בו הם נעלו אותנו כשחמישה פושעים עם נשק שומרים עלינו.החבר ,זה ששמע את שיחתם של שני האוקראינים רבי המרצחים ,סיפר לנו מה אמור לקרה לנו למחרת. החלטנו כי אנו חייבים לברוח, שיהיה מה שיהיה.באותו לילה לא ישנו אלא רק חשבנו כיצד לברוח.

הבוקר עולה .אנו שומעים את אחד מאנשי הס.ס. שואל את חברו מהי השעה.אנו שומעים את תשובתו : ” ארבע וחצי,אנו נשארים פה עוד חצי שעה “.אנו רואים כי קרני האור מתחילות לחדור דרך הסדקים ,החלטנו לפתוח את השער – ומי שמעוניין – יברח. החלטנו לא לברוח יחד, אלא כל אחד לכיוון אחר, כדי שאם ירו בנו – לא יפגעו בכולנו.החלטנו להתפרש לרוחב.

ללא כל מחשבה נוספת ,פתחתי עם חבר את השער ,ובמהירות הבזק רצנו החוצה מבלי לדעת לאן אנו רצים.

לחבר שלי הייתה שמיכה אותה השליך על איש הס.ס. ,שניצב ליד השער – והפיל אותו ארצה.אני, מבלי לדעת שהוא שם ,דרכתי עליו ורצתי החוצה .כך ברחו מהמקום 11 יהודים . הנותרים נורו למחרת.אחד מאיתנו נפצע קלות ,אך הוא התעלם מפציעתו ,והמשיך לרוץ. שני חברים שרצו לפני סברו כי אני רודף אחריהם ,ואני סברתי כי שניים מחברי שרצו אחרי הם רודפים אותי .כך הצלחנו כל החמישה ,לאחר שיצאנו מהיער ,ליד ראנד ולהשתחרר…