יעקב שפערלינג

כאשר אני מתחיל לכתוב ,או נכון יותר ,לומר קדיש- אחרי אבי ,אמי, אחיי ואחיותיי ובני משפחותיהם,מרחפת לנגד עייני התבנית של משפחתי הגדולה המסועפת .משפחה אשר הושמדה ללא רחמים.אני רואה את כולם : את אבי ואמי,אחי מרדכי וגיסתי הינדע וארבעת ילדיהם,את אחותי חנה ובעלה בערל שמולעוויטש ובתם היחידה צעשא, אחותי רבקה ובעלה שלמה אונגליק ושני בניהם – משהלע ואיטשעלע ,אחותי צעריל ובעלה ירחמיאל מארקאוויטש עם בנם שאת שמו שכחתי-אשר נולד עם פרוץ המלחמה,ולבסוף את אחותי הצעירה מאניע שהייתה בקושי בת 14 שנה כשפרצה המלחמה.

אבי ,השישי בין אחיו,היה השמח (לעבעדיקסטער) והחריף שבניהם.לכל עניין היה לו משל או בדיחה.הוא היה תמיד מלא הומור .גם ברגעים עצובים ביותר ,כפי שקורה בכל משפחה,הוא מצא את המילים המתאימות ביותר שהביאו להרגעה ועידוד.

מסתבר כי בגלל האופטימיות הרבה שלו ,עלתה יפה בידו  כל מטלה שקבל על עצמו.פרנסה לא חסרה לו .כבר לפני מלחמת העולם הראשונה ,הרס אבא ,את הבית הקטן הישן ,ובנה במקומו בית גדול ובו ארבעה חדרים.

לבית החדש נכנסנו ב 1914 ,זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה.כשפרצה המלחמה ,עזבנו הכול וברחנו ,כיוון שבעיירה שלנו הייתה ההיתקלות הראשונה בין הצבא הגרמני לצבא הרוסי.

אחרי מספר ימים ,החלו היהודים לחזור לדירות שלהם ולבתים שלהם.מרבית החלונות היו מנופצים ,הסחורות בבתי המסחר נגנבו ,אולם החיים הלכו והתייצבו.מקורות הפרנסה השתנו .ר’ הערשל שפערלינג שוב לא איבד את ממרצו.הוא התאים עצמו למצב החדש והמשיך בחייו.

בפולין העצמאית ,חזר אבי לעיסוקו הישן – תפירת  בגדים למכירה ,ונשאר לעסוק בעיסוק זה עד הסוף.הוא היה נוסע לירידים שם היה מוכר את תוצרתו.אף שטר לא חזר לו מעולם למרות שבמקרים בהם ירד גשם או שלג- נמנע ממלכת ליריד כדי למכור את תוצרתו ולהחזיר את האשראי שקבל.”השטר לא יגיע להוצאה לפועל”,נהג לומר.

אחרי תחילת השנה , בתום העונה הבוערת כשהעבודה כבר הייתה מועטה, היה מתפנה לעסוק בענייני הקהילה.ר’ הערשל היה הגזבר של בנק בעלי המלאכה ,אליהו ווייכמאן היה היו”ר ,אציק זייבעל היה סגן היו”ר ואברהם אשר שמולעוויטש היה המזכיר.

בבית אצלנו ,היו מתקיימות פגישות בעניינים שונים כמו למשל את מי למנות לחזן ושוחט,או להסכים על ראש חדש לקהילה.גם כאשר היה צורך לפטר את ראש העיירה מהמועצה ולמנות חדש במקומו היו ההחלטות מתקבלות אצלנו בבית.

אבא היה תמיד גבאי של בית המדרש הגדול ,מקום בו  התפללו ה”עמך”.את הכסף שהיה נאסף מהנדרים היו אוספים כדי לערוך קידוש בשמחת תורה.כך היה שנה בשנה.

כדאי לציין מעשה על שידוך טיפוסי במשפחתנו,אשר מתאר את הקשר בין הורים בעלי מלאכה לבין ילדיהם. אבי השתדך לר’ משה שמולעוויטש.אחותי חנה הייתה לכלה לבערל שמולעוויטש ,אשר נאסור בזמנו בגלל היותו בעל אידיאולוגיה קומוניסטית.שהגיע הזמן לקבוע מועד לחתונה ,דרש ר’ משה שמולעוויטש מאבי ,נדוניה לבתו ,בסכום של   עשרת אלפים זלוטי.בין אבי למחותן התקיימה אז השיחה הבאה:

-אולי כדאי שבנך ימתין לירושה .זה הרי אינו יפה שקומוניסט יעסוק במסחר..

– הרי בני אינו אפילו בעל מלאכה,לכן הוא צריך כסף לכדי להקים לו עסק.

בתגובה פרץ אבי בצחוק רם.ששאל אותו ר’ משה שמולעוויטש מדוע הוא צוחק – ענה אבי:    אני צוחק מפני שגידלת לך בן קומוניסט משונה ,אשר לא למד אפילו מלאכה.ואילו אני צריך לאפשר לו להקים עסק? אני שעבדתי כל ימי ,אהיה לבורגני …

כל הדברים נאמרו בהומור ידידותי.אבל ר’ הערשל שפערלינג לא הסכים שבגלל נדוניה יתבטל השידוך .הוא נתן את הנדוניה המבוקשת והמועד לחתונה  נקבע ,בשעה טובה .

לפני אחד במאי ,כאשר אסרו את כל הקומוניסטים בקלובוצק,לא שכחו גם את גיסי.לאחר המאסר נכנס המחותן אל ביתנו ובפיו טענה: ” מה זאת אומרת ,הרי אי אפשר לתת להם ל ‘שבת’.צריך לדאוג לשחרר אותו לחופשי. ניתן לשחרר אותו תמורת תשלום” . ענה לו אבי “הרי זה הבן שלך.תן לו כסף כדי שישתחרר” .לא עזר דבר ור’ משה שמולעוויטש נאלץ לשלם בעצמו את הכופר ובנו שוחרר.

זמן קצר לפני מלחמת העולם השנייה,נפטר שמולעוויטש הזקן,בנו ,גיסי בערל ,שלא היה יכול להשתחרר מדעותיו הקומוניסטיות ,היה סוחר גרוע ,ולא היה לו מזל בתפעול העסק שלו.מקצוע לא היה לו, וסתם ללכת לעבוד ככתב בכתב עת או לעבוד בבית חרושת –הוא לא רצה.

                 גיסי הקומוניסט “נוסע” לבירוביג’אן ואני עולה לארץ ישראל

פעם ספר בערל כי הוא עומד לקבל דרכון בקטוביץ. הוא לא נפרד לשלום מאיש ונסע  לדרכו.כעבור כשבועיים נודע לי כי הגיס נסע לביברוביז’אן.

אבי שלח לקרא לאחותי חנה, ושאל אותה:”מה קורה? בערל נוסע לו לבירוביז’אן,ואילו את מוצאת לנכון לשתוק ולא לספר? אני צריך לשמע על כך מאנשים זרים?”

האחות הכחישה את הדברים אך ואישרה כי בעלה קיבל דרכון.כנראה שהוא הזהיר אותה מאוד  לשמור על כך בסוד ,כדי שהמידע לא יגיע לשלטונות המקומיים.

כעבור מספר שבועות הייתי בתחנת הרכבת הראשית של וורשא ושם ראיתי,להפתעתי ,את גיסי בערל.התברר לי ,בשיחה עמו,כי הוא אכן נסע לבירוביג’אן ,אולם ,הסובייטים שלחו אותו חזרה.הוא ביקש ממני לשמור עניין זה בסוד שכן הוא עלול להיאסר בקלות.

כאשר הייתי כבר בדרכי לארץ ישראל ,אסרה אותו המשטרה הפולנית בהאשמה כי חצה ,באופן לא חוקי ,את הגבול הסובייטי.אולם, הוא השתחרר כעבור זמן מה.

עליתי לישראל ביום שלישי ה 28 באוגוסט 1934.לקראת נסיעתי באו להיפרד ממני :הורי,אחותי,המשפחה,חברי למפלגה, גיסיי וגיסותיי.

לא היה כל כך קל לעזוב את הבית.שהבטתי בפעם האחרונה, בארבע קירות הבית בו גדלתי וצמחתי, חשתי בכאב משונה שאחז בי .כל חפץ בבית ,המיטה,הארון,התמונות שעל הקירות , פמוטי הפליז בהם הדליקה אמי נרות כל שבת – הכול ,הכול היה אהוב עלי ויקר לליבי.שאני נזכר היום ברגע הפרידה מהבית חולף בגופי גל קור.

עמדנו מול בית הקברות הפולני .יושב הראש של ארגון ה’התאחדות’ נשא נאום פרידה ,אשר ריגש עד דמעות.כולם החלו להיפרד ממני ,כל אחד איחל לי את הטוב ביותר. קשה היה לי להינתק מאחיותיי ואחי ומאבי.הפרידה מאחיותיי לא הייתה כל כך מרגשת או כל כך סנטימנטלית עד דמעות.אני אינני זוכר  שראיתי ,את אבי ,בוכה אי פעם.אולם כאשר נפרדנו בלב כבד ושפתותינו נפגשו,פרץ  באופן ספונטאני בבכי חנוק.גם אני התחלתי לבכות.

עם הדמעות בעיניים ,אמר אבי בזה הלשון : ” אני כבר זקן ושבור , בשנות השבעים .אני כבר לא יכול לעבוד .כולם מסתלקים .אני נשאר בזקנותי רק עם אימא .מי יעזור לנו ,אנו נותרים לבדנו”. לבסוף הוסיף ” מי יודע אם תהייה לנו הזכות להתראות שוב…”

לא זכור לי מה עניתי לו על כך,זכור לי רק כי בכיתי מרה.

עם אימא כבר היה קצת יותר קל.היא בכתה בקול כפי שנהגה לבכות בכל הזדמנות,ובמיוחד שנפרדים מבן ,ואין יודעים אם יתראו אי פעם שוב.בעוד דמעות על לחיה ביקשה אימא כי אכתוב מיד כדי שלא יתחילו לדאוג.

כך נפרדתי ממשפחתי ומהעיירה קלובוצק.

פרק חדש נפתח עבורי ועבור כל קרובי .נסיעתי לארץ ישראל ,יחד עם עולים אחרים ,הרעישה את העולם באותם זמנים.

שבועות וחודשים שהינו על סיפון ספינת משא יוונית על המים בלב ים.כל חלקי הספינה היו סגורים בפנינו. יצאנו לדרך בלבוש קל ,קיצי, אולם בחודשים ינואר פברואר עוד חיפשה האוניה את דרכנו בים.סבלנו מרעב ,קור ומחלות שונות.בניסיון לרדת מהספינה טבעו שלושה יהודים ,אחד מהם מת.המנהיגים שלנו היו החברים ממפא”י – סווערדלאוו וצביק.הצרות והסבל שלנו היו נוראיים.בעגינה ראשונה ביוון הייתה לנו הזדמנות ראשונה לשלח מכתב הביתה.

העיתונים היהודיים כבר דיווחו על היעלמותה של הספינה “וועלאס” אשר הובילה 400 חלוצים ,ואשר לפי כל הסימנים טבעה.ידיעה סתרה את רעותה .אימי הרעישה עולמות ,לא יכלה לישון בלילות.היא ספרה ,מאוחר יותר במכתב, כי לא רצו לספר לה את האמת,עד אשר קבלו ממני את המכתב הראשון אשר הרגיע מאוד את אימי.

קבלתי מכתבים רבים מחברי:אשר וויימכאן,שמואל גליקמאן,איציק לייב בירנבוים – כולם ניחמו אותי והביעו את צערם על הסבל שעברתי,אחיותיי ואחי כתבו לי שאחזיק מעמד שכן יש לי מטרה חשובה בחיים – לבוא לארץ האבות.

במכתבו של אבי היו לו טענות כלפי:מדוע הוא צריך לעמוד בצרות כאלה דווקא מילדיו.”בערל נסע לבירוביג’אן וחזר .שלמה חזר מסוסנוביץ הביתה מרוקן מכל כסף ,אבל הגרוע מכל יהיה שאתה תצטרך לשוב. מה יאמרו אז הגויים? אני מאחל לך שתגיע בהקדם לחופי ארץ ישראל ,וליבותינו השבורים מהצרות שלך ואשר כה שתתו דם ,יתמלאו שמחה ושתבוא כבר הגאולה האמיתית “.

מיוון שטנו חזרה לפולין (?) דרך קאנסטאנץ (איסטנבול ד.פ.) ל זאלעשטשיקי.שם שהינו כחודשיים שלושה ,עד קבלת אישור לעליה חוקית.

אני החזקתי מעמד ולא חזרתי לקלובוצק.אבי הזהיר אותי לא לשוב הביתה .” זה לא מתאים –כך כתב אלי  – להיפרד פעמיים .שתי פרידות ישברו את הלבבות “.הוא עשה הכול שאשתי תיסע ותצטרף אלי.

בשנת 1938 ,כתב אלי אבי ,כי עננים שחורים מכסים את שמי פולין ,והשעיר לעזאזל יהיה היהודי.הוא ציין כי לדעתו יש למכור הכול ולנסוע.

בשנת 1939 ,כאשר כבר החלו לחפור שוחות סביב קלובוצק ,כתב אלי כי היהודים כבר איחרו את הרכבת .מתקרב סופה של יהדות פולין .ב 1940 קבלתי את המכתב האחרון,שנשלח דרך אמריקה.כתבו אותו כל אחיותיי .אבי ,הוסיף בקיצור בקשר לכל מעשי האכזריות של הגרמנים וכן כתב כי “אנו אבודים”.יותר לא קבלתי כל ידיעה מהם .הסוף הגיע.

כאשר היודנראט התחיל לנהל את הקהילה בקלובוצק,הם החלו ברדיפת אנשי הציבור הקודמים.כך ספרו לי עדיי ראיה ,אשר הרגישו על בשרם את נחת זרועם של היודנראט.ראש הקהילה של טרם פרוץ המלחמה ,ברוך שפערלינג ,זומן ליודנראט. אחי מרדכי שהיה אחד מראשי הקהל , נאלץ להסתתר אצל הגויים בעיירות לאבאדנע,קאלאצקיעוויטש ו- ווילקאוויעץ.את אבי זרקו מהבית ,שברו והשמידו הכול .אותו ואת אימי גרשו רחוק לעבר הזאוואדעס.שם התגורר בחדר רטוב והרוס. כך טיפלו אנשי היודנראט באנשי הציבור היקרים ,שלא הסכימו לשרת את הגרמנים ולעזור להם לחסל את היהודים בקלובוצק.

מבני המשפחה הקרובים לא נותר איש בחיים ,נותרתי רק אני החי בארץ ישראל מאז 1934.