צילא וויטעלזאן- זאמבעק

ביום בשלישי לפרוץ המלחמה, כשנוכחנו לדעת כי אין טעם להמשיך לברוח ,חזרנו הביתה לקלובוצק.הגרמנים כבר נמצאים בכל מקום . כאשר היינו במרחק 5 קילומטרים מקלובוצק ראו הגרמנים את אבי,החרדי,בעל הזקן הארוך.הם לקחו אותו ושילחו אותו משם למקום לא ידוע לנו .לא שקטנו, ולאחר 14 יום בהם חיפשנו אותו ,מצאנו את גופתו המתה לא הרחק מקלובוצק.

כפי שנודע לנו ,אילצו אותו הגרמנים לחפור לעצמו קבר,ולאחר מכן ירו בו.הוא היה אחד הקורבנות הראשונים מבין יהודי קלובוצק.

אמי נותרה עם 7 ילדים.את אחי הוציאו לכל מיני עבודות שם עונו קשות.לפעמים ספגתי בעצמי מכות שיצאתי לעבודה במקום אחי – כיוון שחששתי כי יישלחו למקום אחר.לנשים הייתה סכנה זו קטנה יותר.

בשנת 1940 למדנו על הקמת “ארבעטס – איינזאץ” ( קבוצות עבודה)  כל הגברים בני 18 עד 45 היו חייבים להתייצב.מסוסנוביץ הגיע משה מרין איש היודנראט עם אנשי גסטאפו.הוא הודיע כי על כל משפחה לשלוח אדם צעיר כדי לנסוע למחנה עבודה.איש היודנראט הבטיח גדולות ונצורות:במחנה ידאגו לאנשים לאוכל ,יגנו עלינו ונוכל לעבור את המלחמה בחיים. האמת הייתה אחרת – הצעירים נשלחו לקור ולרעב במחנה אייכנוואלד בגרמניה. הצעירים שלחו מכתבים מזעזעים.הם ביקשו שירחמו עליהם וישלחו להם קוילריבן וגזר כיוון שמוצרים אחרים שנשלחו – הוחזרו. העבודה הייתה קשה ביותר :לחטוב עצים ביער.רק שעור קטן ביותר מבין אלו שנשלחו לעבודה זו החזיקו מעמד בחיים קשים אלה.  ממשפחתנו יצא לעבודה זו אחי שלמה.הוא לא שב .

נדרשה שוב  “ארבעטס – איינזאץ”  .איש לא רצה להצטרף אליה. הגרמנים שולפים אנשים מהמיטות,מכים ,רוצחים.אנו רצים כל לילה לישון בעלית גג אחרת, לא יודעים היכן להסתתר.העולם נהייה צפוף.אחי השני חיים ודודי ניעדזיעלא ,נשלחו ושוב לא חזרו.

בבית עוד נותר אחי הבכור יצחק- וואלף, אותו הסתרנו מה “ארבעטס – איינזאץ”  השלישית.דודי פנחס ניעדזיעלא , דאג לו לעבודה במחלבה גרמנית והיודנראט ניחמו את אימי כי יש לה “כיסוי ” לילדים וכי לא ישלחו אותם .אולם מזל זה לא החזיק זמן רב.

ב 21 ביוני 1942 ,הייתה בגטו מהומה: מסוסנוביץ הגיעה ידיעה כי בלילה יהיה “שמח”. אנשים התרוצצו בייאוש וחפשו דרך להינצל.

אמי והילדים עזבו לכפר זאגאזש אל איכר פולני,משם רצו לנסוע לפייענשטיין,שנמצאה באזור אדמיניסטרטיבי אחר. אולם ,זה היה כבר מאוחר מדי.בלילה התממשה השמועה .אני רציתי לברוח לזאגאזש שם הייתה אחותי ,אולם בדרך לשם פגשתי את דודי משה ניעדזיעלא .דודי  יעץ לי לא לחזור לגטו כיוון שהז’נדרמים הגרמנים אורבים בדרך .הם אוסרים כל יהודי שהם פוגשים.

פנינו לצאת מהגטו  –דודי משה אשתו ואני למכר נוצרי והסתתרנו אצלו בגורן.באמצע הלילה שמענו בכי נורא וצעקות. הבנו כי הגיע הקץ על יהודי קלובוצק.מיד לאחר מכן הגיע אלינו מפקד האזור עם אנשי גסטאפו וכלבים מאומנים ואנשי משטרה יהודיים מסוסנוביץ. הובילו אותנו לאזור כינוס ליד תחנת כבאי האש.כל הדרך ספגנו מלקות ומכות.

השוטרים היהודיים הרגיעו אותנו ודרשו כי לא נתכווץ (כלומר שלא נהייה בפחד ד.פ.).לא יאונה לכם דבר. אתם נוסעים למחנה עבודה .בקשתי ממנו לשחרר את דודי משה והדודה חנה רויזע,שהינם אנשים מבוגרים ומתקשים ללכת לשם.תחנוני לא הואילו והמשיכו להוביל אותנו הלאה.

במקום הכינוס ליד מכבי האש נראו מחזות נוראיים,הלוואי שעין אנוש לא תראינה שוב.הגרמנים שיסו את הכלבים בזקנים ובילדים שנשכו אותם.חולים נורו בידי הגרמנים. לבסוף הושיבו אותנו על עגלות ,ותחת שמירה קפדנית שלא חסרה מכות הם הובילו אותנו לקיזניץ.צעיר מקזשעפיצק ( עיירה הנמצאת 16 ק”מ צפונית מערבית מקלובוצק ד.פ.) שניסה לברוח ,נורה על ידי הגרמנים הוא נפצע ונפל. הגרמנים דרכו על גופו ולאחר מכן שיסו בו את הכלבים.שהמעונה שכב כבר ללא הכרה ,נשוך על ידי הכלבים ,זרקו אותו לנחל.

בקיזניץ הובילו הגרמנים אותנו לבית הכנסת,שם היו כבר יהודים רבים מקזשעפיצק.במקום זה התקיימה ה”סלקציה” שנוהלה על ידי איש היודנראט מסוסנווויץ – משה מערין.איש לא האמין כי בוחרים בנו למוות, בתאי הגז ובמשרפות .אנשי היודנראט ניסו לשכנע אותנו כי הזקנים והילדים נשלחים למחנות מיוחדים. הקצבות המזון שלהם תהיינה קטנות יותר,אולם ,הם יוכלו לשרוד את המלחמה.

25 נערות צעירות,וביניהן גם אני,וצעיר אחד בשם יעקב דימענט,נבחרו להישלח למחנה עבודה.נשלחנו משם אל בית הכנסת בקזשעפיץ.שם פגשתי את דודתי נעכע גראנעק וילדיה.הבת הבכורה היית בת 14 שנה, בעלת גובה נמוך.משכתי אותה מהטראנספורט וצרפתי אותה לקבוצת הבנות שלנו.שמתי אבן כדי שהיא תוכל לעמוד עליה ולהראות גבוהה יותר.כך עלה בידנו להוציא ילדה זו מהמחנה.היא נסעה עמנו עד סוסנוויץ ,בה היה מחנה מעבר (“דולאג”). שם נבדקנו “רפואית” .בת הדוד נופתה כיוון שהייתה קטנה מידי .היא לא המשיכה את הדרך עמנו.

אחרי שהות של 8 ימים ב”דולאג” ,נשלחנו 25 הנערות למחנה עבודה בגרינבערג.שם עבדנו קשה וקבלנו לאכול רק מעט.נחלשנו מיום ליום וכתוצאה מכך ירד קצב העבודה.

אחרי שנה של עבודה במקום ,חוסל מחנה העבודה .נשלחנו לנויזאלץ.שם פגשנו יהודים רבים מקלובוצק, עוד  מה “ארבעטס – איינזאץ” הראשונה .ביניהם פגשתי את אחותי בעלא.גם נערות אחרות מהקבוצה שלנו פגשו שם אחיות שלהן ,כגון : פייגעל ,בליץ,חנה אונגליק ועדזשא גראנעק.מירל אונגליק ועדזשא גראנעק נפטרו במחנה ,אחרי מחלה קשה.

לא נפרדתי מאחותי ,בעלא, עד השחרור.יחד עברנו את כל מדורי עינויי הגיהינום.עבדנו קשה מאוד והיינו רזות כמו שלד.ניצוץ של תקווה כי נצליח לעבור בחיים את המלחמה ,שמרה בנו את רוח החיים.מספר גדול של נערות לא עמדו בכאבים האיומים ונשברו.

בדצמבר 1944 ,תחת שמירה קפדנית של אנשי ס.ס. הוציאו אותנו ממחנה נויזאלץ.הכוונה הייתה להציג את העניין כ”הצלתנו” מההרעשות הרוסיות .במשך 6 שבועות הובילו אותנו השומרים הגרמנים בדרכים שונות . בנעלי עץ או אף יחפות לחלוטין ,הלכנו כל יום בשלג עמוק  כשלושים  קילומטר .הרגליים התנפחו .הרבה מאוד נערות ,ביניהן גם מקלובוצק, נפלו בדרך מחולשה ,ובכך סיימו את חייהן הצעירים.

עברנו דרך חבל הסודטים ,צ’כיה,העיר היפה מאריענבאד. לבסוף הכניסו אותנו אנשי הס.ס. לקרונות  סגורים, ובמשך 3 ימים הובילו אותנו ללא מזון.כך הגענו למחנה ההשמדה ברגן בלזן. למזלנו הרב ,היינו שם 4 שבועות בלבד,יותר מזה לא היינו מחזיקות מעמד.

הזיהום והרעב,הפילו כל יום אלפי יהודים.גופות המתים שכבו בערמות ,והחיים הסתובבו כשלדים מהלכים.לא קבלנו אפילו חתיכת לחם קטנה,רק פעם היום מעט מרק.כאשר הביאו את סיר המרק מהמטבח,החלו דחיפות ,והקאפו ,אישה, הייתה מכה בראשים עד זוב דם.כך היינו מקבלות את מעט המרק המימי.מי השתייה היו נעולים . במשך 4 השבועות לא התרחצנו אפילו פעם אחת.הפשפשים אכלו אותנו.

ב 15 באפריל 1945,שכובים בין המתים,שוחררנו על ידי האנגלים. במחנה הייתה מגפת טיפוס.האנגלים הביאו אותנו לבית חולים.רחצו אותנו ניקו אותנו וריפאו אותנו .כעבור חודשיים,יצאנו ,אחותי בעלא ואני מבית החולים ונסענו לשוודיה.