בערל יאקובאוויטש,ישראל

כשפרצה המלחמה היינו האחרונים לעזוב את קלובוצק.

אצלנו בבית היו החבילות מונחות ארוזות משעת בוקר מוקדמת  ומזומנות לקחת אותן על כתף ולהסתלק.משפחתנו מנתה ארבע נפשות ,אבי,אמי אני ואחי.כך ישבנו ספונים בביתנו .אבי חייל משוחרר ממלחמת 1914-1918 ,טען, כי תמיד עדיף להישאר בבית מאשר להיות בשדה .הוא טען כך כיון שהאמין כי סביבות קלובוצק ,בשדות וביערות ,נמצאים חיילים פולנים וכיוון שהיה בטוח כי מחוץ לעיירה שלנו יערך קרב.

היה שקט ,השעה כמעט ארבע .לפתע אנו שומעים התפוצצות עזה .הזגוגיות התנפצו ,כולנו נבהלנו.אמי צועקת “געוואלט” הצילו – ודורשת כי ניקח את החבילות ונברח כמו שעשו כולם לפנינו.הפיצוץ היה בגשר הרכבת שפוצץ על יד הצבא הפולני.בלי לחשוב שנית כל הארבעה אבא –אימא אני ואחי תפסנו את החבילות ועזבנו את הבית.אבי נשק את המזוזה מספר פעמים עם דמעות בעיניים ,תוך אמירת התפילה “יהי רצון “. היינו כמעט האנשים היחידים ברחוב.

תוך כדי הליכה ברחוב אני בודק כל בית ובית. השמשות מנופצות,הבתים ריקים ובכל שוררת דממת מות. בו בזמן אנו מבחינים כי ה”אבראנא נאראדאווא “*  פורצים לבתי העסק היהודיים. הם משתמשים ברובים צרפתיים גדולים וכידונים כדי לפרוץ את העסקים.רבים מאנשי ה ‘הגנה לאומית ‘ החמושים ,שוכבים שיכורים ברחובות וישנים.הנשק זרוק בצד .חלקם האחר ממשיך לפרוץ  לחנויות היהודיות ולסחוב לביתם שקים עם רכוש וסחורות יהודיים שבזזו.

רצנו לכיוון הכפר ‘קאמיק’ ,כפי שאליו רצו הכול לפנינו.עברנו דרך בית הקברות היהודי. אבי הניף את ידו אל עבר בית הקברות ואמר – כי יבוא יום ועוד נקנא במתים ,כיוון שהם כבר באו לקבר ישראל ,בשעה שלנו רק מתחילות צרות חדשות.

בהמשך הדרך רצנו בחולות יחד עם אנשי צבא פולניים וכן תושבים פולניים ,עם חבילות על כתפיהם ,ועם ילדים קטנים בידיים שכוחם לא עמד להם ושלא עמדו בתלאות הדרך.

המשכנו לרוץ,עד שכבר הגענו לקאמיק.שם מסתבר לנו כי הגרמנים כבר הטילו פצצה .שכבו שם פצועים,סוסים הרוגים של הצבא הפולני.המשכנו לרוץ לעבר הכפר ‘קאטשין’ .הגענו לקאטשין ,זה היה ביום ששי לפנות ערב.אמי ,עם דמעות בעיניים ,מבקשת להדליק נרות שבת ולברך עליהן ,אולם הדבר אינו אפשרי .היא מספרת לנו כי זאת השבת הראשונה בה אינה מדליקה ומברכת על נרות שבת.אבי מקבל את השבת ואנו אוכלים דבר מה .כבר חשוך ,אנו יושבים בקאטשין כבר כחצי שעה.סביבו ממשיכים אנשים בדרכם לעבר הכפר קלאמינץ.

בשעה 7 בערב אנו לוקחים את החבילות ומצטרפים לזרם האנשים המעורב בסוסים ,בהמות,חזירים,עיזים,כלבים.כך הלכנו כל הלילה.יהודים עם זקנים ופאות נמצאים בחרדה גדולה.אחדים מכסים את הזקן במטפחת ,כאילו יש להם כאב שיניים.

שבת,6 בבוקר הגענו לקלאמניץ.ב 12 בצהריים מתגברת המהומה,אנשים בורחים לעבר השדות.מגיעות ידיעות כי הגרמנים מתקרבים.אנו נוטלים שוב את מטלטלנו ורצים לשדות .מדברים כבר כי הצבא הגרמני עבר בנסיעה את קלאמניץ ,וכי אנשים שוב מסתובבים ברחובות.שוב אחזנו בחבילות ושבנו אל העיירה.

ביעף חולפים טנקים עם צלב הקרס ,להקי מטוסים טסים בשמים וצבא גרמני ממשיך לזרום.

לאחר מחשבה קצרה אנו לוקחים את מטלטלנו על הגב ומתחילים ללכת חזרה.הדרכים מלאות באנשים .בדרכים נמצא גם שריון של הצבא הגרמני.כל כמה קילומטרים בודקים אותנו שמה יש לנו כלי נשק.לפני שהחלו בבדיקה הם הודיעו לנו:למי שיש ברשותו נשק,סכין או תער שימסור אותו ולא יאונה לו רע .אבל אם ימצא ברשותו של משהו אחד החפצים הללו הם ירו בו.

עד  3 לפנות בוקר במשכנו ללכת עד שהגענו לקלובוצק .ליד בית הספר העממי הגדול ,עוכבנו על ידי הצבא  הגרמני. הם העמידו אותנו אל הקיר מתוך כוונה לירות בנו.הם האשימו אותנו כי ירינו בחייל גרמני. עם דמעות בעיניים אנו מצהירים כי אין לנו כל מושג מה קרה .הם כלאו אותנו במרתף חשוך של בית הספר ואת הנשים בקומות עליונות.במרתף מצאנו כי כמה יהודים כבר נמצאים שם –והם שמחו מאוד לקראתנו.כאשר דחקו אותנו הגרמנים למרתף ,בתוספת מכות בראשים עם הרובים  ,הם הודיעו לנו כי ברגע שיאיר היום הם יוציאו אותנו להורג בירייה כיוון שכל היהודים ירו על החייל שלהם.

                                חיילים גרמנים מבעירים אש  בקלובוצק

בינתיים ממשיכים להכניס למרתף עוד יהודים אשר חזרו “הביתה” לקלובוצק ,עד שהמרתף מלא באנשים.אז מחזיקים באנשים בחוץ .היום מאיר .אנו יושבים באימה ופחד.מיד יוציאו אותנו וירו בנו.התאריך הוא 3 בספטמבר .השעה כבר 9 בבוקר.הדלת נפתחת ומורים לנו ללכת הביתה.בודקים אותנו ,ועם ידיים על הראש עלינו להעלם מהאזור במהירות .אין לנו מושג מה אירע לנשים והיכן הן.אנו יוצאים לרחוב ורואים חיילים גרמנים מטילים רימונים לבתים אשר מתפוצצים ברעש מהדהד .בתים עולים באש והצבא הגרמני משגיח לבל יעז איש לנסות לכבות את האש.

הצלחנו לחזור הביתה בשלום.הידיים , שהחזקנו על הראש כאבו לנו .אימא לא הייתה יכולה להמתין לנו,היא כבר חזרה הביתה מוקדם יותר.

אנו בבית כשעה ,לפתע מגיעים חיילים גרמנים וצועקים “כולם החוצה לכנסיה”.

שוב רצים אנו עם הידיים על הראש אל הכנסייה.לאחר שמתאספים שם אנשים ,יוצא חייל גרמני מבוגר לבוש מדים עליהן תלויות מדליות .הוא עולה על שולחן,מוגן על ידי החיילים הגרמנים ,ומתחיל לדבר בגרמנית.מיד החל אדם פולני ,לתרגם את דבריו.

בנאומו אמר הגרמני כי מעתה אנו נמצאים תחת מרותו ושהוא אדוננו הזמני.על האנשים להתנהג בשקט וכי עלינו לעזור לצבא הגרמני.למי שיש נשק ,נדרש להביא אותו וכל רע לא יאונה לו.

העיירה המשיכה לבעור .הגרמני המבוגר מודיע כי על כל הנשים ,הילדים ואנשים מבוגרים –ללכת הביתה.על שאר הגברים להביא חביות מים וציוד אחר לכיבוי אש ולמהר ,ככל האפשר, להתחיל לכבות את האש.

אנו,היהודים הצעירים,נעמדנו מיד בשורות של 5 איש.תחת עינם הפקוחה של חילי הצבא הגרמני התחלנו לפעול לכיבוי האש.הגרמנים תפסו עוד כמה יהודים שהלכו בדרכים. היינו ,בערך, שלושים איש .שומר תחנת הכיבוי פתח את השערים,אנו נעמדנו במקום הסוסים ומשכנו את המכליות ועם כל הכלים הנוספים ומיהרנו לכבות את האש.

בשעה 5 מודיעים הגרמנים להחזיר את כלי כיבוי האש לתחנת הכיבוי.כול עוד קיים מצב מלחמה ,נאסר על הגברים להיות ברחובות אחרי השעה 6 בערב.אנו הצעירים ,אשר היינו עייפים ורצוצים מהדרך ,שמחנו להשתחרר מהעבודה הקשה.האש צרבה לנו את העיניים ואנו אחרי מספר ימים ללא שינה ואוכל.

למחרת חיפשו החיילים הגרמנים יהודים לעבודה.הילדים הפולנים הראו להם היכן מתגוררים יהודים והם מריצים החוצה את היהודים לעבודות שונות.לחלק מהיהודים כבר אין מקום לגור בו ,כיוון שהבתים  עלו באש.הם נשארו בעירם ובחוסר כל עם ילדיהם הקטנים.מיד קם ועדה יהודית ,שדאגה למצוא לכולם מקום לגור בו.

הגרמנים הוציאו כל יום יהודים לעבודה.כך, עד שהועד היהודי החליט כי כל יהודי יצא שלושה או ארבעה ימים בשבוע לעבודה.כך עבדנו כששה שבועות לערך.

כבר אחרי סוכות והחלו גשמים.העבודה נעשתה קשה מיום ליום,כיוון שהאדמה הייתה רטובה.שהחל החורף והשלגים ,הוציאו את היהודים לנקות את הדרכים מהשלג. נאסר על יהודים לנסוע ברכבת.אוטובוסים לא היו.את הסוסים והעגלות בבעלות יהודים –לקחו .יהודי קלובוצק נותרו ללא פרנסה…

                                      הוצאה לעבודות והאכזריות של הגרמנים

לאחר מספר חודשים של הכיבוש הגרמני ,מתחילים לחוש בטעם האכזריות של הגרמנים.הצבא הגרמני הוציא את ספרי התורה מבתי הכנסת ועשה מהם כיסוי למגפיים.היהודים היו להפקר וכבר לא היה מי שיהיה עמם בקשר.בניני התרבות של המפלגות עם הספריות העשירות שלהן –נשרפו.כל הארגונים נעלמו, הצעירים הפסיקו להתאסף.נאסר על התכנסות של מספר יהודים במקום אחד. היהודים לא יכלו להתפלל יותר בבתי הכנסת .מיד לאחר שכבשו את קלובוצק, הפכו הגרמנים את בתי הכנסת לאורוות עבור הסוסים שלהם.הזגוגיות נופצו. הצבא החל להוציא סחורות מעסקים יהודיים וכן את אמצעי הקיום שלהם.

פורסם צו לפיו על כל היהודים המחזיקים בבעלותם אופניים,רדיו,מכשירי גילוח,מצלמות –חייבים למסור אותם לשלטון הגרמני.מי שלא ישמע לצו ייענש קשות.שחלף החורף נדרשו היהודים למסור את הפרוות שלהם לגרמנים.כל מספר ימים פורסמו גזירות חדשות על היהודים: כל מי שמחזיק מנעולי פליז, פמוטים ,כלי אוכל מנחושת, עופרת,בדיל – חייב למסור אותם לשלטון הגרמני.אם אחד החפצים האסורים נמצא בבית –הוצא המבוגר שבבית –להורג. מטבעות כסף גם מלפני המלחמה ובכל גודל, היו חייבים להימסר.

הדלות החלה ל’צפצף’ אצל היהודים.החורף היה קשה.היהודים לא יכלו לקבל פחם לחימום. במודעה נמסר לדעת כי תמורת מטבעות כסף ניתן ליהודים לרכוש עץ להסקה מהיער.יום אחרי יום נלקחו יהודים לעבודות .עבדנו בשיפוץ הדרכים .יערות שלמים נכרתו ,העצים הובלו לרכבת שהעבירה אותם לגרמניה.

הקיץ הגיע והיהודים נאלצו להמשיך ולצאת לעבודה.סבלנו מרעב ומהמכות שספגנו.הפולנים שמחו על עבודות בפרך של היהודים .

פעם העמסנו עגלות גדולות בקש מחצר ה’זאגאזש’.היינו כארבעים איש .כאשר 4 עגלות היו כבר עמוסות בקש וקשורות ,הביאו הגרמנים חבלים וציוותו 10 איש לכל עגלה.נאלצנו לגרור את העגלות עם הקש מעבר לגבעה הגדולה שבין קלובוצק וה’זאגאזש’.כיוון שלא יכולנו לגרור את העגלות ספגנו מכות מכתות הרובים עד שהגענו לקלובוצק.

כל הקיץ עבדנו ,ללא הפסקה ,בכל העבודות השחורות.כל יהודי חויב לשאת על החזה מגן דוד צהוב כאשר בתוכו היה רשום באותיות שחורות “יהודי”.

בעיירה התפשטה שמועה לפיה יגורשו כל היהודים מקלובוצק.הימים הנוראים עברו היהודים לא התפללו יותר בציבור אלא ,ביחידות ,בביתם.כאשר אבי התעטף בטלית והניח תפילין ,עמדתי לפני השער והשגחתי שמא מגיעים גרמנים.כך התפללו האנשים בביתם עם דמעות בעיניהם.

לפתע הודיעו על גזירה חדשה. מכל בית צריך אחד ,או שניים, לנסוע לגרמניה לעבודות למשך חודשיים עד 6 חודשים.מיד הבנו כי משם ,לא נשוב יותר.אבל הגרמנים ,במתק לשון אמרו כי תוך חודשיים נשוב וכי אחרים יחליפו אותנו .הם המשיכו בלחצם והיו אפילו כאלו שנסעו מרצונם החופשי.

יחד עם פרסום הגזירה ,הוגיעו הגרמנים לוועד היהודי ,כי הם חייבים להעמיד לרשות הגרמנים 140 יהודים בגילאים בין 18 – ל 30.הם הודיעו כי אם לא יועמד לרשותם מספר זה של גברים – הם יגרשו את כולם לתחומי ה”גענעראל  גוווערנעמענט” בשעה שקלובוצק שייכת הייתה ל”רייך השלישי”.כבר ידענו מה הפרוש של גירוש כל היהודים לתוך גטו ,שעה שמגטו לודג’ מגיעות אלינו לקלובוצק ידיעות מרות .ככל שקשים ומרים היו חיי היהודים בקלובוצק ,בדוחק ובקור ,היה להם לב יהודי.אנשים אספו מצרכי מזון ולבוש ושלחו אותם לגטו לודג’.אולם ,לא ידוע לנו אם יהודי לודג’ קבלו או לא ,את המשלוח.

                           אבא מקריב עצמו למען המשפחה

בבית אצלנו,ישבנו כל הערב וחשבנו מה לעשות .אבי אמר כי הוא ייסע והוא יקריב עצמו למען המשפחה.כולם חייבים להישאר בבית.אבי היה בן 52 שנה באותו זמן,והיו לו ‘שברים’ בשני הצדדים.הוא האמין כי הגרמנים ישלחו אותו חזרה הביתה.אחי שהיה בן 17 באותו זמן,טען כי הוא יקריב את עצמו למען כל המשפחה. הוא יישא עבורנו את הקורבן. גם הוא היה סבור כי ישלחו אותו חזרה ,כיוון שהיה בן 17.אני הייתי אז בן 20 שנה.

אמי הקשיבה לדיון בין האב לילדיו ולא יכלה להתאפק מלפרוץ בבכי,על כי עליה לראות כי אחד מילדיה יוצא מהבית והיא אינה יודעת אם תשוב לראותו אי פעם.אני,כבן המבוגר יותר,חזק יותר פיזית,ולשמע דברי אבי ואחי אמרתי כי הגורל נפל עלי :אני אלך ,לא אתן לאיש ללכת במקומי.אני אלך ובלבד שכולם יישארו בבית ויישארו בחיים – אז אפגוש את כולם אצלנו בבית.

נשלחה אלינו הודעה כתובה על כי ב 11.11.1940  חייב אחד מבני המשפחה להתייצב כדי לנסוע לעבוד בגרמניה למשך ששה שבועות או חודשיים.יש להביא בגדים חמים נעלים וכלי גילוח .אני התייצבתי במקום ובזמן שנקבעו .היינו בערך 140 איש.רובם בחורים .ממקום הכינוס הובלנו לבית הספר.המקום היה מכוסה קש כמו,לא עלינו ,לבהמות.קשה היה לעזוב את הבית ,לא יכולנו להיפרד מההורים,המשפחה ומכל העיירה בה עברה עלינו ,כל הנערים, ילדותינו,בה ספגנו את התרבות שלנו – וכך בבת אחת לעזוב הכול.

לא יכולנו לעצום עין כל אותו הלילה,שכבנו לבושים בבגדנו ולא נרדמנו בין אם עקב הקור או הגעגועים.

למחרת בבוקר ,בשעה 10 בערך הגיעו גרמנים במדים חמושים והובילו אותנו לרכבת.ההורים ליוו אותנו בדמעות בעיניהם ומבלי יכולת להתקרב אלינו כדי לתת לנו נשיקה אחרונה של אימא אבא .

הגרמנים שמרו עלינו בקפדנות.בתחנת הרכבת ,חיכו לנו  כבר מספר קרונות ריקים. לקול צעקה של הגרמנים דחקו בנו למהר ולהיכנס לקרונות ,תחת השמירה הכבדה של הגרמנים שכולם אכן נכנסו.אנו מסתכלים לעיירה קלובוצק וכל אחד חושב לעצמו : מי יודע אם עוד נזכה לשוב  הביתה ,לנשינו, להורינו. היו בינינו שהיו כבר נשואים ואבות לילדים אותם השאירו מאחור.הקטר צפר ואנו עזבנו את העיירה קלובוצק.

* “אבראנא נאראדאווא ” – ‘הגנה לאומית ‘ (מעיין הג”א-ד.פ.) –ארגון חצי צבאי חצי אזרחי לשמירה על  אובייקטים צבאיים .