יעקב שמולעוויטש ,פריז
ב 11 בנובמבר 1940,הגענו למחנה ‘אייכנטאל’ שליד ‘אפעלן’.המחנה היה ממוקם בתוך יער והיו בו צריפי עץ. ראוי לפרט במדויק,כיצד היה בנוי אחד ממחנות העבודה הראשונים בגרמניה, מחנה בו מצאו את מותם עשרות אלפי יהודים ושאינם יהודים :
בכניסה למחנה הייתה עמדת השמירה .בהמשך משמאל היה ממוקם המטבח שבחצרו היו בית מרחץ,באר ומתקנים נוספים.ממבט חטוף ראשון ,לא ניתן היה להסתיר כי מי שנכנס למחנה זה ,כבר לא יחזור חי הביתה.
בנית הצריפים לא הסתיימה עדיין ,לא הייתה תאורה ,והמרחץ לא פעל.ישנו על הרצפה החשופה,ובקור העז ביותר התרחצנו בחצר ליד הבאר.היינו 30 איש בצריף.
בהגיענו למחנה ,קבל כל אחד מאיתנו קערה,כף וספל. היינו חייבים לשמור על הכלים כבבת עיננו.אוי היה למי שהכלים שלו נשברו או אבדו.לא קבלנו כלי אוכל אחרים וממילא ללא כלי אוכל לא קבלנו את האוכל,ובמקום אוכל קבלנו 15 הצלפות בחלק התחתון של הגוף.כל אחד חייב היה לשמור על הכלים לבל יגנבו על ידי “לאגערניק” ( –אסיר במחנה) אחר.
בתחילה עוד קבלנו חבילות מזון מהבית.מצב הרוח של אסירי המחנה היה לא רע.למרות המשטר הנוקשה,היינו די שמחים ולעיתים קרובות ,בימים החופשיים ,היו מתארגנים כינוסים שונים . אולם,כואבים ודואבים היו אותם אסירי המחנה אשר השאירו בבית אישה וילדים.
עבדתנו הייתה בניית אוטוסטראדות .כך עברה עלינו שנת 1940 ללא אירועים זעזעים. אולם, בתחילת שנת 1941 החלו האסירים לסבול מעינויים אכזריים במיוחד.באחד מימי חודש ינואר הורצו כל אסירי המחנה אל עבר מגרש המסדרים. כך בשלג ובקור נאלצנו לעמוד ולחכות במשך 5 שעות. לבסוף נשמעה שריקה ומשה ווייספעלנער ,איש קלובוצק, אשר מינה את עצמו כ ‘זקן היהודים’ קרא את כולם ל ‘הקשב’ – ‘אכטונג’.אז הופיע אחראי הגרמני (טרופנפירער), אשר נשא באוזנינו נאום ובו אמר, כי משלחי חבילות המזון עבור ה “העפטלינגע יודען” (האסירים היהודים) מזהמים את הרכבות הגרמניות .לפיכך, נאסר עלינו לקבל חבילות מזון.מכאן החלו הגזרות והמשיכו הלאה ,כל אחת קשה מקודמתה.
בשנת 1942 חיסלו הגרמנים את כל המחנות הקטנים באזור ‘אפעלן’ וכך גם את מחנה אייכנטאל.כל ה”העפטלינגע” רוכזו במחנה אחד גדול בשם “מחנה ריכוז מארקשטעל חמישה נחלים” אנו קראנו לו בקיצור “הגיהינום”.זאת כיוון שניצלנו ונשרפנו ועונינו בכל מיני עינויים וזאת בנוסף לעבודה הקשה בה עבדנו.הגענו למחנה “חמישה נחלים” אלפיים יהודים וכעבור חודש מנינו כבר 1400 איש בלבד. 600 מאות איש עונו למוות או נורו .בין ההרוגים היו גם יהודים מקלובוצק כמו בערל אונגליק ואחרים.
מספר אסירי המחנה הלך וגדל המניין הגיע כבר לששת אלפי אסירים, אנשים מלאומים שונים.המספר היה חייב להיות קבוע .במקום אילו שמתו מהעינויים או נורו הביאו הגרמנים קורבנות חדשים.לא כולם ‘נשברו ‘ בבת אחת. מי שנשאר בחיים אך היה חלש ולא יכול היה להמשיך לעבוד ,נשלח ל ‘הבראה’ באושוויץ.בטרנספורטים- משלוחים לאושוויץ היו גם יהודים רבים מקלובוצק.נחרתו בזיכרוני מספר שמות:שלמה קורצפארציס,ראובן ראזענצוויג,פנחס וראובן כלאפאק ושמואל שמולעוויטש.
למרות כל הצרות ,יחד עם הכאב והעינויים ,לא הפסקנו לחשוב על קרובינו ומה עלה בגורלם של אלה שנותרו בקלובוצק.מלחיצה במיוחד הייתה ‘שמועת האיוב’ שהגיעה למחנה ,שלא ברור לי כיצד הגיעה, לפיה ב 22 ביוני 1942 חוסל הגטו היהודי בקלובוצק.בשעת חיסול הגטו ירו גרמנים,באכזריות רבה ,בחלק ניכר מיהודי קלובוצק,שגורשו מהעיירה.כלבי גישוש מלווים ב “פאלקס דייטשן” (מקומיים ממוצא גרמני),עברו וחיפשו את המסתתרים.רבים מהם ננשכו על ידי הכלבים.יהודים אחרים אולצו לחפור לעצמם קברים שלידם הם נורו למוות.יהודי קלובוצק הספורים ,שנותרו בחיים במחנה ,ידעו כי ביתם נחרב ונהרס.
חיסול המחנות וכוונת הגרמנים להשמדת שארית הפליטה
בתחילת ינואר 1945 ,שהצבא הרוסי כבר הדף את הגרמנים משטחים שלהם עצמם,החלו הגרמנים לפנות את המחנות.הם החלו להוביל את האסירים האומללים ,באופן אכזרי ביותר.החלשים,שלא היו מסוגלים לצאת לדרך,הושארו במחנה מתוך הנחה כי יגוועו מרעב.
בשלג עמוק ובקור מקפיא,נדחקו ,אנו – ‘הבריאים’ בכיוון ‘גראס- ראזען’ .החלשים ,שנשארו בסוף – נורו על ידי שומרי הס.ס. הרצחניים.בין ההרוגים היה גם בן קלובוצק כילקע ווייספעלנער , אשר תמיד עודד אותנו ואמר כי אנו נשרוד ונעבור את האסון הזה – אך לבסוף נשארה גופתו באדמה הגרמנית הטמאה.
הגרמנים צופפו אותנו ,אלפי העפטלינגע, באחד הבלוקים במחנה ‘גראס-ראזען’.ישנו על האדמה העירומה,ישובים בפיסוק אחד בתוך השני ,כיוון שלא היה מספיק מקום לכולם.אחרי שסבלנו לילה כזה ,היינו צריכים לקום למפקד.עמדנו בקור ובשלג בבגדי האסיר הדקים במשך שעות, עד ששוב שולחנו לצריפים הקרים.
בתהום זאת של כאב וצרות ,הייתה לי פתאום התרגשות גדולה:בין אלפי העפטלינגע זיהיתי את אחי הגדול בערל.הוא סיפר לי כי הגיע בטרנספורט ממחנה בלעכהאמער.באחד הימים כבר רצה לשים סוף לחיו ,אך הוא לא מצא בעצמו כוח להוציא זאת לפועל .בהמשך דרכינו הנפתלות ,נפרדו דרכינו ואחי בערל שמולעוויטש נורה על ידי הגרמנים ,במחנה בבוכנוואלד עם עוד ששת אלפי יהודים.
גם אותנו שלחו למחנה בוכנוואלד. לפני שהועלינו על הטרנספורט ,נערך מפקד שבמהלכו הוציאו ה’קאפו’ הפולנים שלושה קורבנות מבין השורות.הקורבנות היו רוסי פולני ויהודי,ולמול עיני כול רצחו אותם בחניקה.תמונה זו של הרצח האכזרי, לא תשכח ממני לעולם.היהודי שנרצח היה איציק זאקס מקלובוצק.
אחרי רצח נתעב זה ,החלה דרך העינויים.נסענו בקרונות משא פתוחות ,ברעב ובקור.אחרי ארבעה ימים הגענו למחנה בוכנוואלד. לאור הדוחק שכבר היה במחנה זה ,המשיכו והובילו אותנו ל’דאכאו’.
צבאות הברית ,במקביל, המשיכו בהתקדמותם.פושעי הס.ס. הגרמנים ,הבינו כי סופם מתקרב,והחלו בחיסול האסירים.הריצו אותנו מצד לצד.לאחר מכן נודע לנו ,כי לגרמנים הייתה תוכנית ,לפוצץ את המחנה על האסירים שבו.ההתקדמות מהירה של צבאות בעלות הברית מנעה את מימושה של תוכנית שטנית זו של רצח המוני.
ב 28 באפריל 1945,שוחרר מחנה ‘דאכאו’ ,על כל חלקיו.ההעפטלינגע ,הבריאים,החלו מיד ל ‘התחשבן’ עם פושעי הס.ס.
כעבור שתי יממות היה הכול להפקר,ולאחר מכן היו חיילים אמריקאיים לאפוטרופוסים שלנו.הם החלו להשליט סדר ,ושוב החזיקו אותנו בצריפים.היו גם מקרים של ירי באנשים שניסו לברוח מבעד לגדרות ואחדים אף נפצעו.מצב זה נמשך חודשים אחדים.הרב הצבאי האמריקאי ראיין אותנו ופעל אצל השלטונות כדי שימסרו לנו מסמכים שיאפשרו לנו לצאת לחופשי.
לאחר השחרור פנה כל אחד לחפש את יקיריו.אני חיפשתי את אחי הצעיר יאסל.הוא השתחרר במחנה ‘סטאלטאק’ שליד ‘פעלדינג’.נפגשנו בבסיס של הס.ס. ב’שלאסהיים’ שליד מינכן,היו שם גם בני קלובוצק נוספים.אחי נסע לפולין לבקר בקלובוצק ולבדוק אם נותרו מי מבני משפחתנו בחיים.אני חליתי ולכן לא יכולתי לנסוע.אחי כתב לי כי לא פגש איש מקרובי משפחתנו.הגרמנים הרסו את בית העלמין היהודי בקלובוצק,הם עקרו את המצבות וריצפו בהן את הדרכים.הקברים עצמם נותרו בלי יכולת זיהוי.
מיהודי קלובוצק נותרו רק מעטים בין החיים.הם נפוצו בעולם וכן עלו לארץ ישראל.בקלובוצק לא נותר היום אף יהודי .לזכר החיים היהודיים שהיו במקום נותר מיותם רק בית הכנסת ללא דלת וללא חלונות.