המרוץ עם המוות והעינויים של הגרמנים

יצחק שפערלינג

בקלובוצק,כמו בכל פולין,נערכו הכנות למלחמה ,הגם שלא האמנו כי אכן תפרוץ.נערך גיוס כללי .כל העיירה יצאה לחפור שוחות נגד השונא.

בבוקר יום ששי ,הראשון בספטמבר ,לא הייתה לעיירה החזות הרגילה שלה.קבוצות של יהודים נראו ברחובות מדברות על כי המלחמה כבר פרצה.הדיבורים הביעו ייאוש גדול .יהודי קלובוצק ידעו כי במלחמה של גרמניה ההיטלראית ,יהיו היהודים הקורבנות הראשונים.חיכו בכל רגע לכניסת הגרמנים, שכן קלובוצק שכנה קרוב לגבול הגרמני .החלה בהלה.יהודים עזבו הכול והחלו לרוץ להציל את נפשם.אבל לאן אפשר להימלט??

גם אצלנו בבית החלו הכנות לצאת לדרך.אמי כבר לא הייתה אז בין החיים,היא נפטרה שלושה חודשים לפני פרוץ המלחמה.אחי הבכור ,יהודה ,היה חייל בצבא .אחותי הבוגרת ממני הייתה בטשענסטאכוו.בבית נמצאו אבי, אחותי לאה,שני אחי אהרון-מאיר ופינחס-מנחם ואני.השארנו הכול בבית להפקר ,לקחנו קצת אוכל ונמלטנו מהעיירה.הלכנו לכיוון העיירה לאבאדנע ומשם המשכנו הלאה. בשעה שתיים אחר הצהריים הגענו לעיירה קאטשין בה התגוררו מספר משפחות יהודיות.

בעיירה התקבצו כבר מספר גדול של יהודים מהעיירות השכנות. התפללנו בעיירה מנחה ,קבלנו את השבת אכלנו דבר מה והמשכנו בדרך.בדרכים היו אלפי אנשים ,נשים עם ילדים על ידיהן. הלילה היה חשוך ,ערפל כבד ירד על הסביבה עד שאיש לא יכול היה לראות את מי שלצידו .כך שוטטנו כל הלילה מבלי לדעת לאן אנו הולכים.

בשעה 10 בבוקר יום שבת הגענו לעיירה פלאוונע ליד גידזעל. נשארנו שם ,כיוון שכבר לא נותר בנו כוח להמשיך בדרך.בשעה 12 נראה טנק בעיירה .היהודים חשבו כי הצרפתים או האנגלים הגיעו לעזרת פולין.בשעה 2 הייתה העיירה כבר מלאה בגרמנים עד כי לא היה לאן לברוח.

נשארנו באחד הבתים היהודים עד צאת השבת .במוצאי השבת הזדעזעה העיירה מקולות ירי.לפנות בוקר השתרר שקט.בבוקר יום ראשון עזבנו את פלאוונע ויצאנו שוב לדרך ,בכיוון הביתה לקלובוצק.הדרך הייתה עמוסה בצבא גרמני שעיכבו את מאות הפליטים שבדרכים – רובם יהודים.כל האנשים המעוכבים ,שמספרם הגיע לאלפים ,התקבצו במקום בו היו תחת השגחה של חיילים גרמנים.ישבנו שם בדממת מוות.הדיבורים היו כי עומדים לירות בנו.אחרים התנחמו כי רק ישלחו אותנו למחנה.

לבסוף,לפנות ערב,שהדרך התפנתה מחיילים גרמנים ,שחררו אותנו והודיעו לנו לחזור איש לביתו.

הלכנו כל הלילה .למחרת בבוקר ,חזרנו לקלובוצק ומצאנו את מחצית העיירה שרופה .אנשים נותרו ללא קורת גג ולא אמצעי קיום.הרכוש והנכסים היהודים הדלים ,נשרפו ומה שנותר הושחת ונבזז על ידי הגויים.

נאלצנו להתחיל הכול מבראשית.כל יום יצאו גזירות חדשות .הגרמנים סחבו יהודים לעבודות ,עינו והכו .את היהודים הדתיים לקחו לעבודה ליד זאגאזש ,ליד קלובוצק. שם אילצו אותם לאכול טריפות מהמטבח הצבאי .הגרמנים התבדחו על חשבונם ועינו אותם באמצעים חייתים.

לי יצא לעבוד בתחנת הקמח עם כמה בעלי בתים .חיילים גרמנים מהמכונים “ארבייטס-טרופן” (צוותי עבודה) שמרו עלינו.הם היו אנטישמים פראים וניצלו כל הזדמנות לענות אותנו ולהשפיל אותנו ואת הכבוד היהודי.

באחד הימים מצאנו במקום העבודה פגר של כלב .החיילים הגרמנים עטפו אותו והורו לנו לערוך לו לוויה.אחד מקבוצת העובדים שהייתה עמנו,בעל בית יהודי מבוגר,נשלח על ידם הביתה כדי להביא קיטל לבן.לאחר מכן הם הורו להכין צלב.הכלב הונח על מריצה ,מלפנים הלך יהודי וצלב בידו ולידו הלך היהודי עם הקיטל הלבן.אחריהם הובלנו את המריצה .שאר היהודים הלכו אחרי המריצה כמו בלוויה.כך ,בצחוק ובעליצות הובילו אותנו ,הפראים הגרמנים ,דרך העיירה.

מספר חודשים מאוחר יותר הוקם בקלובוצק  יודענראט עם שוטרים יהודים.היהודים אולצו לעזוב את הרחובות המרכזיים ולעבור לגטו.היודענראט הוציאו לפועל את הנחיות הגרמנים ,ודאגו להציב פועלים יהודים לעבודות.

אני עבדתי בקלובוצק עד אפריל 1942. באחד הימים הגיעו אנשי גסטאפו למקום העבודה ולקחו את כל מי שהיה שם.הובלנו לאולם של כבאי האש.שם נבדקנו על ידי וועדה ולמחרת בבוקר הובלנו לרכבת ונשלחנו למחנה נידערקירכן (בשלזיה עילית- גרמניה ד.פ.).יחד עמי היה גם אחי אהרון – מאיר .נקרענו מהמשפחה אשר נותרה בקלובוצק. כעבור מספר שבועות ,נלקחה למחנה גם אחותי הבוגרת חיה- שרה.

אחי יהודה – אריה ואחותי לאה ,נשארו במחנה זאגאזש ליד קלובוצק.אבי ואחי הצעיר פינחס – מנחם,יחד עם יהודים אחרים מקלובוצק,נלקחו על ידי הגרמנים ושוב לא חזרו.